סוד הברית בין הורים לילדים
כשאני עולה למטוס בדרך ללמד באיזה שהוא מקום בעולם, אני מתפללת. לאחר כל הסידורים והארגונים שכרוכים בנסיעה כזאת, אני מתפנה לבקש מבורא עולם דבר אחד: את ההשראה להביא כוחות להתחדשות הרוח של אותם אנשים יקרים, שבעוד זמן קצר אפגוש.
הפעם עלתה בי תפילה קצרה: “אלוהים, השתמש בי!” גרסה אישית לתפילה מפורסמת של פרנסיסקו מאסיס: “אנא אלי, עשה אותי כלי לשליחותך.”
והתפילה הזאת, נענתה הפעם באופן לא צפוי. היא לא רק נתנה לי את המילים המדויקות להעביר את סמינר “חדר כושר לחיים” באירופה, אלא גם העניקה לי חוויה חדשה בתור מורה: את היכולת לקלוט מסר מנשמתו של בחור צעיר שאיננו בעולם הזה, ולהעביר אותו לאמו.
באולם בלוקסמבורג, ממש מולי, ישבה אישה בשנות החמישים שהציגה את עצמה כשדמעות זולגות מעיניה: “שמי אנדי. אני מצרפת, והגעתי ללוקסמבורג לפני כחצי שנה כדי להתחיל חיים חדשים. לא מזמן התגרשתי ואיבדתי בן”, היא אז הוסיפה וקולה רעד “בני התאבד לפני כשנה”. כאבה של אנדי נגע בכל הנוכחים בסמינר.
בסיום הסמינר, כאשר נחשפה הברית הסודית בין הורים לילדיהם, כל משתתף התבקש לכתוב ברכה לילד שלו, מתוך ידיעה שהסיכוי הטוב ביותר שהברכה הזאת תתגשם, היא שההורה יחיה אותה.
אנדי ברכה את בנה המת. כולנו בכינו ואני ידעתי שאהיה חייבת לפגוש אותה באופן אישי. לאחר שחזרתי למלון כתבתי לה מייל וקבענו להיפגש יום לפני נסיעתי לברצלונה.
נפגשנו בבית קפה והיא התחילה לספר את סיפור חייה בו נשזר סיפור חייו של בנה שאול.
“שבוע לפני החתונה, מי שהיום הוא בעלי לשעבר איים לחנוק אותי. אבל אני הייתי מאד צעירה וחשבתי שכל כך הרבה אנשים כבר קנו כרטיס טיסה כדי להגיע לחתונה, כך שלא ניתן לבטל אותה… אז התחתנתי. כיוון שקיבלתי חינוך מאד קתולי, לא העזתי לחשוב על גירושין למרות שהבית שהקמנו היה רווי באלימות ממנה סבל במיוחד שאול…אביו התעלל בו בעיקר נפשית, אך גם פיסית…” לאחר שתיארה בפני תקרית אלימה במיוחד, היא עצרה את דבריה, מחתה את שטף הדמעות שהציף אותה וחזרה ואמרה “אבל את יודעת, בברית החדשה כתוב ש’את מה שאלוהים איחד, אסור לאדם להפריד’, ואני לא נפרדתי…”
הפסקתי אותה רק לרגע כדי ללמד את המשמעות האמיתית של אמירה זו, שבמשך הזמן עוותה: “כאשר ישוע אמר את המילים הללו, הוא התכוון לקשר בין שתי רוחות שנועדו זו לזו על פי תכנית גבוהה, אלוהית. כאשר זה מתרחש, אסור לאדם שלישי להתערב ולגרום לפירוד בין שתי רוחות אלו. למשל, אסור להורים להתערב בבחירת בן הזוג של הילד שלהם, שנעשתה מתוך אהבה טהורה, משום מניעים כלכליים או בגלל שבן הזוג הנבחר אינו מאותה דת, עדה וכו׳.”
עצרתי לרגע והבטתי בפניה המשתאות של אנדי, המשכתי: “העניין הוא, שהרבה פעמים המסר של ישוע שהיה רוחני, התפרש באופן חומרי ושכלתני וכך, ‘מה שאיחד אלוהים’ הפך לשווה ערך לכוח הארצי של הכנסייה ומכאן שמי שמתחתן על ידי אחד מנציגיה, אסור לו להתגרש.”
השתררה שתיקה ארוכה. נראה היה שאנדי מהרהרת בהבנה החדשה הזו לגבי נישואים וגירושים. אחרי כמה רגעים היא המשיכה לספר לי את הסיפור שלה.
“אני לא יודעת איך זה בתרבות ממנה את באה, אבל בתרבות שלי צריך לעבוד קשה וצריך להרוויח הרבה כסף כדי ש…” היא חייכה במרירות “יהיה אפשר לצאת לחופשות יוקרתיות, לשלוח את הילדים לבתי ספר יוקרתיים, לקנות בגדי מעצבים יקרים ולהמשיך בעבדות עד שנגיע לבית אבות יוקרתי…וכך, בעלי לשעבר ואני עבדנו בלי הפסקה בעבודות יוקרתיות, שדרשו מעבר מגורים לארצות שונות באופן תדיר. שני ילדיי האחרים עמדו במעברים האלה ובעובדה שהם כמעט לא ראו אותי, אבל שאול היה אחר. הוא היה ילד מאד רגיש, אומן בנשמתו וסבל לא רק מחוסר אהבה בבית, אלא גם מהאתגרים החברתיים שנבעו מהמעברים התכופים. הילדים בבתי הספר השונים התנכלו לו, הוא לא הצליח להסתגל לשפות חדשות ומיום ליום הפך לבודד ועצוב יותר. כשהיינו נפגשים לפעמים מאוחר בערב, הוא היה מחבק אותי, מבקש שאשאר איתו ושואל האם יש סיכוי שאביו ואני נתגרש יום אחד. אבל אני הייתי צריכה לעבוד ולעבוד….ולא הייתי שם בשבילו…”
שתינו בכינו. האם יכול להיות משהו יותר כואב בחיים האלה, מאשר לגלות שלא היית בשביל הילד שלך, למרות שהוא ביקש זאת במפורש, ועכשיו הוא מת ולא ניתן לעשות דבר?
איך ניתן להמשיך לחיות עם הידיעה הזאת? עם האשמה שרודפת את נשמתה של אם זו יום ולילה?
ואילו מילים אוכל לומר כדי לחזק את רוחה?
“אלוהים, אנא תשתמש בי!” התפללתי בקול דממה דקה “הענק לי את המילים לנחם ולחזק אישה זו.”
ואז לפתע, המילים החלו לזרום דרכי. לא היו אלו מילים שקיבלתי מתוך השראה, אלא מילים שזיהיתי כמילותיו של נשמתו של שאול, ואלו היו דבריו:
“אל תתעצבי אמא! אני באתי ללמד אותך, שהדבר הכי חשוב בחיים הוא הלב והחיבוק.”
אנדי הביטה בי בתדהמה:
“אני לא מאמינה למה שאת אומרת חגית! בחדר של שאול, היה פוסטר ענקי שהוא תלה על הקיר ובו תמונה של כל האיברים הפנימיים של האדם ובצבע אדום הלב, ומעל היה כתוב: הדבר הכי חשוב בחיים הוא הלב והחיבוק!”
כן, הנשמה שלו היא שמדברת דרכי, ואני חזרתי לפנות את כל כולי כדי לקלוט את המסר שרצה להעביר לאמו:
“באתי ללמד את כל המשפחה, ובמיוחד אותך אמא, לאהוב. לדעת שהכי חשוב הוא הלב. החיבוק. לצערי, לא הצלחתי לעורר אותך לכך בחיי ולכן מותי הוא ניסיון נואש ללמד אותך את השיעור הזה. אמא, אינני יכול להמשיך בדרכי ואני קשור אליך עד שתלמדי להקשיב ללב. לכן, אל תתאבלי עלי ואל תתעצבי על לכתי, אלא פתחי את ליבך, כך ששפע של אהבה יוכל לזרום ממך לאנשים שזקוקים לה. אם תעשי זאת, מותי לא היה לשווא ונשמתי תוכל להיות חופשיה ומאושרת.”
אני מנסה להסביר לאנדי הנרעדת את דבריו של בנה:
“בין ילדים להורים יש ברית בין רוחות. את יודעת מה ההבדל בין חוזה לברית?”
היא הנהנה בראשה לשלילה.
“כאשר נחתם חוזה בין שני אנשים, כל אחד מהצדדים יוכל להחליט לעזוב, אם ההתקשרות לא משרתת אותו יותר. בברית, אנחנו ערבים לאושרו של האחר ומוכנים אפילו לקחת על עצמנו סבל, כדי שבן בריתנו יתעורר; והברית המקודשת ביותר היא בין ילדים להורים כיוון שחוקי גלגול הנשמה לא מאפשרים שוב מקריות בנוגע לבחירת הנשמה את ההורים. לכן, ברובד העמוק ביותר, כאשר ילד רואה שהוריו אינם במקום בו הם צריכים להיות, הוא עשוי לקחת על עצמו, באופן לא מודע, קושי כזה או אחר, בריאותי, חברתי או בלימודים, על מנת לעורר אותם. בקושי שלו הוא משמש להורים כמראה, שאם הם מעיזים להתבונן בה, במקום לטפל או להעניש את הילד, הקושי של הילד יתפוגג מעצמו!”
אנדי התרגשה מאוד מכל הנאמר. דמעות לא הפסיקו לרדת מעיניה.
“אנדי, אני מבטיחה שיום אחד נלמד ביחד מדוע הרוח איננה מפסיקה להתקיים לאחר המוות. אבל כרגע חשוב שתביני שנשמתו של שאול ממשיכה להציב לך מראה: הכי חשוב הוא הלב, שלמעשה הכוונה היא לרוחך! אם תתאבלי, תאשימי את עצמך ותמשיכי לעבוד כמו מטורפת כדי לנסות להשכיח את הכאב, מותו היה לשווא. אך אם תקבלי את מותו כמתנה הכי גדולה שמישהו איי פעם יכול היה לתת לרוח שלך, כדי שתצמח לעבר אהבת אמת, הרי ששניכם תזכו בגאולה.”
“איך?”
“הקשיבי לרוחך. היא כבר תנחה אותך היכן ואיך את צריכה לפתוח את ליבך. את זוכרת למשל מה קרה בסוף הסמינר?”
“בוודאי!” היא ענתה מיד “ישבתי ליד חאלד הבחור שנמלט מסוריה ובמקרה היה בגילו של שאול! וחשבתי לעצמי שהוא כאן בלוקסמבורג בלי אמא ואני כאן בלי בן, ואולי אוכל לעזור לו…אולי לא התיישבתי לידו במקרה…”
“בדיוק אנדי! שום דבר אינו מקרי! מעתה והלאה החיים יעניקו לך הזדמנויות חוזרות ונשנות לפתוח את הלב, לאהוב. אל תפספסי אותן! אל תאכזבי את שאול!”
“אני לא אאכזב אותו!” היא אמרה “מבטיחה!”
“סליחה…רוצות להזמין קינוח?” שאל המלצר שניגש אלינו והרגיש קצת לא בנוח להפריע.
“לא תודה” אנחנו עונות ביחד ואז אנדי הוציאה מהתיק תמונה של שאול ונתנה לי אותה. אני מתבוננת בבחור הצעיר ופוגשת את עיניו.
“חגית, אני רוצה לתת לך את התמונה הזאת…אולי אם את שומעת משהו ממנו, תכתבי לי?”
הייתי חסרת מילים. עיניי נמלאו דמעות…
“את יודעת” היא ממשיכה “שביום ההולדת האחרון של שאול, לאחר מותו, החלטתי להתגרש מאביו. ואת יודעת שהדבר המדהים ביותר היה מכתב הפרידה שכתבתי לו, ושהרגשתי שמישהו מכתיב לי אותו. כתבתי שאני סולחת לו. שאינני רוצה לחיות בטינה ושאני מאחלת לכל אחד מבני המשפחה שלנו למצוא שלום ואהבה. את חושבת שאולי היה זה שאול שעזר לי לכתוב את המכתב הזה?”
חייכתי.
לפני שאנחנו נפרדות היא מביטה בי ואומרת:
“אני לא ידעתי מדוע בחרתי להגיע ללוקסמבורג. לא הייתה לי סיבה מיוחדת. פשוט הקשבתי ללב…או לשאול?” והיא צוחקת. “אבל עכשיו אני יודעת מדוע הגעתי לכאן. זה היה כדי לפגוש אותך!”
ואני חשבתי, שאילו הגעתי ללוקסמבורג רק עבור המפגש הזה, היה זה שכרי! כי “כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו.”
