אדם חדש. עולם חדש: עשרת הדיברות להורות מודעת
העולם החדש יהיה עולם בו נדרש להבין, שתכלית קיומנו בפלנטה ארץ היא התפתחות הרוח שלנו, דרך החוויות וההתנסויות בעולם החומר.
ישנן שתי דרכים להבין את הדרישה הזאת: דרך סבל או דרך מודעות.
מכאן, שמי שיבחר בדרך של מודעות, יחסוך לעצמו הרבה מאוד סבל, בכל תחומי החיים.
***
מטרתו של מאמר זה היא להניח את היסודות הנכונים להורות מודעת.
לשם כך, עלינו להשתחרר תחילה מהאמונה השגויה, שהורות זה דבר שמגיע באופן “טבעי”. זאת משום שרק החלק הביולוגי הינו טבעי, אבל להיות הורה אשר יכול להורות את הדרך, דורש מודעות והרבה מאד אימון.
מודעות זאת יכולה למנוע טעויות הרות גורל, כאשר אנחנו הורים לילדים קטנים, אבל היא גם נותנת בידינו כלים לתקן את הטעויות שעשינו עם ילדינו הבוגרים, משום שהיינו חסרי מודעות.
בכוחה אף לסייע בידינו לתקן את הטעויות שעשו הורינו, ובכך לא רק ליצור תיקון וריפוי בחיינו, אלא גם לקטוע את העברת הדפוסים השגויים, מדור לדור.
***
הבה נתחיל בעשרת הדיברות להורות מודעת:
הדיבר הראשון: הילדים שלנו, אינם שלנו.
המשורר הלבנוני חליל ג’ובראן כתב בשירו “הילדים”:
“יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם
כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.
תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,
כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.
גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם…”
לכן, להביא ילד לעולם משמעו, לתת הזדמנות לנשמה שהינה עצמאית, לגדול ולהתפתח דרכנו, אך אותה נשמה לעולם לא תהיה שלנו.
באופן מעשי, הדיבר הזה תובע מאיתנו להשתחרר מתפיסת ההורות המסורתית הישנה, אשר עוסקת בבעלות ובשליטה, משום שהיא לא מכבדת את הילד כאדם עצמאי, שיש לו גורל משל עצמו.
עלינו לזכור שהילד שלנו, אינו “האני בקטן” של עצמנו!
חז”ל לימדו ש“אין אדם לַמֵּד אלא ממקום שליבו חפץ” והציעו “לַחֲנוֹךְ לנער על פי דרכו”, אבל הרבה מהחינוך היום, בבית וגם בבית הספר, אינו עוסק במה שליבו של הילד חפץ ובדרכו הייחודית, אלא במה שהאגו של ההורה והמורה חפצים בו.
כלומר, הרבה הורים שואפים שהילדים שלהם יצליחו במקום בו הם עצמם נכשלו, או שיצטיינו בתחום בו הם הגיעו להיות רק טובים.
לכן, עלינו להסתכל, מתוך אומץ לב, על כל מה שחסר לנו ולהבין שאם אנחנו לא מודעים לכך, אנחנו עשויים לנצל את הילדים שלנו, בכדי שימלאו את החסר הזה.
באופן מעשי, הדיבר הזה שולח אותנו כהורים, לטהר את האגו שלנו ולחנך קודם כל את עצמנו, להיות מי שאנחנו באנו להיות.
הדיבר השני: לא נולדנו במקרה להורים שלנו.
הדיבר הזה מלמד אותנו, שלא נולדנו במקרה להורים שלנו והילדים שלנו לא הגיעו אלינו במקרה.
אין שום מקריות בגלגול הנשמה והיא מתרחשת בהתאם לשני חוקים אשר מצויים בבריאה:
חוק המשיכה בין המינים הדומים וחוק הפעולה ההדדית (הידוע גם בשמותיו האחרים, כחוק סיבה ותוצאה וחוק הקארמה).
במילים אחרות, הסיבה שנולדנו למשפחה מסוימת, יכולה להיות או משום שיש לנו תכונות דומות (חיוביות או שליליות), או שיש לנו סיפור משותף מחיים קודמים, שצריך להיפתר או להתפתח.
לכן, מה שחשוב הוא להפסיק להאשים את ההורים שלנו ובמקום זאת, לגלות את השיעור שבאנו ללמוד יחד איתם. משום שברגע שהשיעור נלמד, אנחנו חופשיים להמשיך בדרכנו.
אם אתם רוצים להתחיל לגלות, מדוע בחרתם את “המעבדה המשפחתית שלכם”, אתם מוזמנים לעשות את התרגיל הבא:
קחו דף ונייר וחלקו אותו לשלושה טורים.
בטור הראשון כתבו את היתרונות והחסרונות שלכם, בטור השני את היתרונות והחסרונות של אימכם ובאחרון את זה של אביכם (אם יש לכם ילדים בוגרים, אתם יכולים להוסיף לכל אחד מהם טור נוסף של יתרונות וחסרונות).
לאחר שעשיתם זאת, אתם מוזמנים להצליב בין הרשימות השונות ולהתחיל לגלות מה היא עבודת התיקון שלכם ומה הם הכישרונות שבאתם לפתח.
הדיבר הזה חשוב מאד גם לזוג שרוצה ומתכנן להביא ילד לעולם.
על פי חוקי הבריאה, ההורים יכולים להעביר בתורשה רק את התכונות הגנטיות המרכיבות את הגוף הפיזי, בעוד שהנשמה – אשר נכנסת אל הגוף – הינה עצמאית לחלוטין.
זוג אשר נמצא בתדר גבוה של אהבה אמיתית, חיבור רוחני והרמוניה – יכול למשוך אליו נשמה גבוהה. בעוד שחוסר מודעות למה שטומן בחובו האקט המיני, יכול בהחלט להוביל לתוצאה הפוכה – כלומר, למשיכתה של נשמה בעייתית אל המשפחה.
הדיבר השלישי: חיבור יוצר תיקון.
לפני גיל הבגרות המינית – שזהו למעשה הגיל שבו הנשמה פורצת את המעטה ואמורה להתחיל את דרכה העצמאית – ילדים בהחלט זקוקים לגבולות.
אי אפשר להגיד לילד קטן: “תאכל מה שבא לך, מתי שבא לך” (ואז הילד יאכל כל היום ממתקים וצ’יפס) או: “לך לישון מתי שמתחשק לך” (והוא יישאר דבוק למסכים כל הלילה ויירדם לבסוף על הספה בסלון).
ילדים, גם זקוקים להדרכה ולתיקון במקרים בהם הם אינם מתנהגים כראוי.
אולם הטעות שהרבה הורים עושים – כשהם באים להציב גבולות, להדריך ולתקן – היא שהם פועלים מתוך לחץ לתקן במהירות את הטעות של הילד. לשם כך, הם מתנתקים מן הילד באופן רגשי, מנחיתים עליו פקודות ולמעשה מעבירים לו את המסר, שאם הוא ירצה לזכות שוב באהבתם, עליו לציית מיד לדרישותיהם.
במילים אחרות, המסר המועבר לילד הוא: “תתקן את דרכיך ורק אז תזכה שוב לתחושת חיבור”.
לרוב, התהליך הזה נעשה באופן לא מודע, אבל עבור ילד קטן – אשר זקוק לאהבה של הוריו כמו לחמצן – הדבר עשוי לגרום לנזקים שילוו אותו למשך כל ימי חייו. הוא יהפוך לטיפוס שמרצה אחרים רק כדי לזכות באהבה, גם אם בפנימיותו הוא לא יהיה משוכנע, שהוא עושה את הדבר הנכון.
שמירה על חיבור פנימי עם ילדינו – גם במקרים בהם הם אינם מתנהגים כראוי ומציבים בפנינו אתגרים לא פשוטים – חשובה ביותר גם בגיל ההתבגרות.
בגיל הזה, הנשמה כבר החלה במסע העצמאי שלה ולכן ייתכן מאד שאם ההורים יפעילו מניפולציה – כדי לתקן את ההתנהגות של ילדיהם המתבגרים, בכך שיתנתקו מהם – המתבגרים לא יגיבו בריצוי, כמו ילדים קטנים, אלא להיפך – בהתמרדות ובהחרפת מעשיהם השגויים.
לכן עלינו לזכור תמיד, שהחיבור הוא זה אשר מאפשר בסופו של דבר את התיקון, בעוד שדרישה לתיקון כתנאי לחיבור, לא תשיג תוצאות מבורכות.
הדיבר הרביעי: עד לגיל הבגרות המינית, התפקיד העיקרי של ההורים הוא לשמור על הילד פיזית ורגשית.
הדיבר הראשון בהורות מודעת, כבר לימד אותנו שאסור לנו לתפוס את הילד שלנו כמישהו שאמור להגשים את השאיפות של האגו שלנו.
ילד אינו צעצוע, או רכוש, שההורה יכול להציג לראווה על מנת להתפאר במראהו, או להתגאות בהישגיו.
התפיסה השגויה וההרסנית הזאת, גורמת להורים רבים, להפעיל על ילדיהם הרכיםמכבש של לחצים, כדי שיגיעו להישגים אינטלקטואלים. זאת בעוד שחוקי הבריאה, מצווים על ההורים רק לשמור על שלמות גופו ועולמו הרגשי של ילדם, על מנת שיהווו קרקע בריאה לרוח העצמאית של הילד, אשר פורצת את מעטה ההגנה שלה, בזמן הבגרות המינית.
קרקע בריאה, היא בית שיש בו הרמוניה בין ההורים ושאר בני המשפחה, מזון בריא, פעילות גופנית, שהייה רבה בטבע, קשר עם חיות ופעילות אומנותית.
זכרו שחוקי הבריאה הם גם חוקי הטבע ו”לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם” (קהלת ג:א). וכפי שלא נכון לקטוף ולאכול פרי קודם הבשלתו, כך אסור לנו להאיץ את תהליך ההתפתחות הטבעית של ילדינו.
הדיבר החמישי: כפי שאנחנו רוצים לראות את ילדינו מאושרים, כך ילדינו רוצים לראות אותנו מאושרים.
להיות אדם מאושר, זה הרבה יותר מאשר להיות אדם ששורד ומתפקד.
לכן, כפי שאנחנו סובלים כאשר אנחנו רואים את ילדינו שורדים ומתפקדים אך לא מאושרים, כך גם הם סובלים כשהם רואים אותנו שורדים ומתפקדים, אך לא מאושרים.
הורה שחושב שלהקריב את חייו למען ילדיו – הופך אותו להורה טוב טועה, כי התנהלות לאור אמונה שגויה כזו, למעשה הופכת אותו לקורבן.
אמונה זו גם תועבר באופן אוטומטי לילדיו, אשר יהפכו בתורם למבוגרים שמקריבים את חייהם עבור ילדיהם והופכים גם הם לקורבנות.
בעוד שאם הורה מונע מאמונה אשר סוברת “שהורה טוב – הוא הורה שטוב לו“, הוא ייצור עבור ילדיו את החיווט הנכון בין טוב לבין הגשמה ואושר.
חיווט זה יעבור לילדיו, שיהפכו בבוא העת, גם הם להורים כאלה.
אריך פרום, בספרו “אומנות האהבה”, הסביר זאת יפה כאשר עשה אבחנה בין רוב האימהות, אשר מסוגלות לספק לילדיהן חלב – שהוא סמל לצרכים הבסיסיים – לבין אימהות אשר מסוגלות להעניק דבש, שהוא סמל למתק החיים.
אולם דבש, יכולות להעניק רק אימהות אשר הן נשים מאושרות בפני עצמן ובכך השפעתן על האושר של ילדן אינה רק בזמן הילדות, אלא מלווה אותו למשך כל ימי חייו!
לכן, אם אנחנו לא מאושרים בחיינו, נשאיר לילדינו “חובות” כבדים, אותם הם ייאלצו “לשלם” במהלך כל חייהם, בצורה של סבל אישי רב; או שיצליחו “לפרוע” אותם בעבודה פנימית מאומצת (כל סוגי התרפיה השונים שאנשים הולכים אליהם בניסיון לתקן טראומות ילדות).
אולם אם אנחנו לוקחים אחריות על האושר שלנו, אנחנו נשאיר לילדינו “ירושות“, אשר יאפשרו להם לעלות על מסלול של חיים מאושרים, כדבר טבעי.
בנקודה זאת, חשוב לעצור לרגע ולשאול: מה הוא אושר?
ובאופן ספציפי: כיצד הורים מגדירים אושר עבור ילדיהם?
כל ההורים בעולם יגידו שהם רק רוצים שהילדים שלהם יהיו מאושרים, אבל למעשה הם מתכוונים בכך, שהם רוצים שהילדים שלהם יהיו מוצלחים!
וכיוון שלרוב האנשים יש חיווט בין הצלחה לאושר, כל ההורים למעשה רוצים שילדיהם יהיו מוצלחים, אבל על פי הקריטריון של ההורים עצמם!
עבור הורה אחד, הצלחה המביאה לאושר, משמעה הקמת משפחה מבורכת בילדים, עבור הורה אחר, הצלחה משמעה עושר חומרי, תואר אוניברסיטאי או אפילו השתייכות לקבוצה דתית מסוימת.
אולם בכל מקרה, האמירה של ההורה “אני רק רוצה שתהיה מאושר” – אשר מקושרת למושג ההצלחה, כפי שההורה תופס אותה – גורמת לילד להרבה מאוד לחץ ומרחיקה אותו מאוד מהאפשרות להיות מאושר.
למעשה, אושר הוא חוויה פנימית אשר קשורה בקשר הדוק לאותנטיות. במילים אחרות, אושר קשור ליכולת של האדם לבטא את “טביעת הנשמה” הייחודית שלו בעולם (בדומה לטביעת האצבע הייחודית שיש לכל אדם), ללא עכבות וללא מסכות.
לכן, אם אנחנו רוצים ילדים מאושרים, עלינו לכבד את המסע המיוחד שיש לכל אחד מהם.
בנוסף לכך, עלינו להפסיק לרצות לגדל את ילדינו בתוך “בועה של אושר” ולגונן עליהם מפני כל קושי. כי אם נהייה כנים עם עצמנו, החיים הם לא רק “אושר אושר”, אלא יש בהם גם קשיים והתמודדויות.
התפיסה המסורתית הישנה של ההורות, בדומה לתפיסה של הרפואה הקונבנציונלית, מבקשת להתעלם מן הכאב ולהשתיק אותו על ידי תרופות.
אולם בתפיסה של הורות מודעת, ההתמודדות עם הכאב או הקשיים השונים שילדינו חווים, יעזרו להם להיות מי שהם אמורים להיות באמת.
תפקידנו כהורים, הוא רק להיות לעזר בדרך בה הם הולכים ולסייע בידם לגדול ולהתפתח, דרך השיעורים השונים שהחיים יזמנו להם.
הדיבר השישי: באופן בלתי מודע, ילדינו לוקחים על עצמם קשיים, כדי לעורר אותנו לתיקון.
כאמור בדיבר מספר 2, למדנו שגלגול נשמה אינו דבר מקרי ומכאן גם ניתן להסיק שבינינו לבין ילדינו קיימת ברית.
יש הבדל בין התקשרות חוזית לבין ברית.
בניגוד לחוזה, בו כל אחד משני הצדדים יכול לקום ולעזוב, אם הוא אינו מרוצה, בברית המצב הוא שונה.
כי במקום שבו נכרתת ברית, אם אחד משני הצדדים אינו מאושר, מתוקף הברית גם הצד השני אינו יכול להיות מאושר והוא גם אינו יכול לקום ולעזוב את האחר.
בברית, שבין הילד להוריו, האמירה הלא מודעת של הילד היא:
“אמא/אבא, אני לא יכול/ה להתקדם בחיי אם אתם לא במקום שלכם, לכן אני אציב לכם מראה כדי שתתעוררו, גם אם זה יהיה כרוך בסבל שלי”.
וכך קורה שילדים לוקחים על עצמם – באופן לא מודע – מחלות, בעיות לימודיות או חברתיות, כדי להוות מראה לתיקון שההורים צריכים לעשות!
רובם המוחלט של ההורים, אינם מודעים לכך ולכן מנסים לפתור את הבעיה של הילד, במנותק ממצבם.
הורים מוכנים לשלם הון תועפות על החינוך והבריאות של הילדים שלהם; אבל הם לא מבינים שאי אפשר להתייחס לשום דבר שקורה לילדים שלהם, במנותק ממה שעובר עליהם. הם גם לא שומעים את הקריאה של ילדיהם להשקיע בעצמם, להתפתח כבני אדם ובכך גם להפוך להורים טובים יותר.
מצד שני, הורים אינם צריכים לחוש אשמה על כך שהם אינם מושלמים.
הורות מודעת זה תהליך שלא מסתיים לעולם והילדים שלנו אינם מבקשים הורים מושלמים, אלא הורים שנמצאים בתהליך של השתלמות.
העמקה בהיגיון של דיבר זה והכלים לפענוח הקשר בין הקשיים של ילדינו לבין התיקון שלנו כהורים – נלמד בהרחבה בתרגיל מספר עשר בקורס “חדר כושר לחיים”.
הדיבר השביעי: הילדים שלנו הם לא הדבר החשוב ביותר בחיים שלנו.
אם תשאלו את רוב האנשים שהקימו משפחה: “מה הוא הדבר החשוב ביותר בחיים שלכם?”
הם יענו ללא כל היסוס: “הילדים שלי!” אולם בהורות מודעת, לשים את הילדים שלנו בראש סדר העדיפויות, זה למעשה עבודה זרה העומדת בניגוד לדיבר הראשון בעשרת הדיברות:
“לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָי”.
“אלוהים אחרים” אין משמעו רק אלילים ופסילים, אלא למעשה כל דבר, אשר אדם נותן לו את החשיבות הגדולה ביותר בחייו וממנו יונק את כוחו.
אצל אדם אחד זה יכול להיות הכסף, אצל השני מעמד חברתי או מקצועי, אצל השלישי מראה חיצוני ואצל הרביעי זה יכול להיות, הילדים.
כבר אמרנו, שהילדים שלנו לא באו להגשים את החלומות שלנו או למלא את הריקנות שבתוכנו. לכן, אם אנחנו ניזונים מהם ויום אחד הם פשוט רוצים ללכת לדרכם, אנחנו עלולים להתחיל לעשות מניפולציות על מנת שלא נישאר לבד, או לחלופין, לחוות את תסמונת דיכאון הקן המתרוקן.
אם הילדים שלנו נמצאים בראש סדר העדיפויות שלנו וחס וחלילה קורה להם משהו, אנחנו עשויים ממש להתמוטט ואף ייתכן שלא נוכל להגיש להם עזרה, כי הפכנו אותם למקור ההזנה שלנו, במקום להיות ניזונים מהמקור, שהוא הקשר בין אלוהים לבינינו.
העמקה בנושא זה, נלמדת בהרחבה בתרגיל מספר שבע בקורס “חדר כושר לחיים”.
הדיבר השמיני: לילדים שלנו יש את הזכות וגם את החובה לבדוק את כל מה שקיבלו מאיתנו.
התפיסה הרווחת של ההורות, דוגלת בכך שהילדים צריכים להמשיך את המסורת שקיבלו מהוריהם ולהעביר אותה גם לילדיהם, מדור לדור.
אולם, כפי שכבר הסברנו, ילדינו אינם הרכוש שלנו וברגע שהם יוצאים מחיק הילדות, יש להם בחירה חופשית ומוטלת עליהם החובה לעשות בה שימוש, אם ברצונם להפוך לבני אדם במלוא מובן המילה.
מצד שני, אנחנו חייבים להעניק לילדים שלנו את הזכות, לבדוק בעצמם ובאופן אובייקטיבי, את כל מה שהם קיבלו מאיתנו, כמו למשל: ההשתייכות לדת מסוימת, חובת השירות הצבאי והנאמנות הלאומית, היחס למדע ולקבלת טיפול רפואי כזה או אחר ועוד.
עלינו לאפשר להם לבחור את מה שנכון, מתוך התנסות אישית ולא מתוך צייתנות עיוורת.
הדיבר התשיעי: מגיל הבגרות אנחנו לא חייבים לילדים שלנו דבר.
על פי חוקי הבריאה, ברגע שאדם מגיע לגיל בגרות, הוא צריך לעמוד על רגליו והוריו אינם חייבים לו עוד דבר.
הם לא חייבים לאפשר לו לגור איתם לנצח ולהמשיך לסדר לו את החדר, לכבס את בגדיו ולהגיש לו את ארוחותיו.
הם לא חייבים להעניק לו עזרה כלכלית ולקנות לו דירה כשהוא מתחתן – ואם אינם יכולים לעשות זאת, הם לא אמורים לחוש אשמה על כך שהם אינם הורים טובים.
הם לא חייבים לשמור על הנכדים, בכל עת שהילדים שלהם דורשים זאת.
והם גם לא חייבים להשאיר להם ירושה, לאחר מותם.
כל מה שהורים נותנים לילדיהם הבוגרים, הוא בגדר מתנה.
זה יגרום לילדים להכיר תודה על מה שהם מקבלים וגם יעזור להם להיות יותר יצירתיים ועצמאיים.
להורים, זה יאפשר להמשיך את מסע ההתפתחות שלהם, שאינו אמור להסתיים רק בגלל שבחרו להיות הורים.
הדיבר העשירי: עלינו לשאוף ולהתפלל לקשר נשמתי עם ילדינו.
הדבר הנפלא ביותר שיכול להתרחש בהורות, הוא שיום אחד, ילדינו לא יהיו קשורים אלינו רק בקשר ביולוגי, אלא גם בקשר רוחני.
זהו מצב שבו גם אנחנו וגם הילדים שלנו, נמצאים בתהליך עמוק של התפתחות רוחנית, והמפגש והשיח בינם לביננו, נוגע ברבדי הקיום הכי עמוקים שלנו כי אנחנו רואים ויודעים מי הם באמת, והם רואים ויודעים מי אנחנו באמת.
***
הורים אשר חיים את “עשרת הדיברות להורות מודעת”, הם הורים שמבינים את חשיבות ההשקעה בהתפתחות שלהם. זאת, בכדי שיוכלו להיות הכוכב הזוהר, אשר ילדיהם נושאים אליו את מבטם, כאשר הם יוצאים לדרכם העצמאית והוא יכול להאיר את מסלולם, גם בלילות החשוכים ביותר.