מי לא חווה, לפחות פעם בחיים, את התחושה של חוסר מוצא ותקווה? של הימצאות בבור עמוק אליו אף קרן אור לא יכולה לחדור? ואולי אפילו את המחשבה שכבר עדיף למות?

את כל התחושות האלה אנחנו מכנים במילה אחת: דיכאון.

במאמר קצר זה אני רוצה לתאר בקצרה את שתי התפיסות העיקריות המוכרות לטיפול בדיכאון ולהרחיב על תפיסה שלישית, מוכרת הרבה פחות: דיכאון מנקודת מבט רוחנית.

התפיסה הראשונה רואה בדיכאון בעיה פיזית: כך לדוגמא, אם נלך לרופא משפחה ונתלונן על הרגשת דיכאון הוא עשויי לשלוח אותנו לסדרת בדיקות על מנת לגלות אם אין לנו חסר בוויטמינים מסוג B12 ו- B6 או חוסר איזון הורמונלי, שנובע למשל מתפקוד לקוי של בלוטת התריס.

גם פסיכיאטר רואה בדיכאון בעיה פיזיולוגית שהיא תוצר של חוסר איזון במוח, כמו למשל רמות נמוכות של סרוטונין, ולכן ימליץ על טיפול תרופתי.

התפיסה השנייה רואה בדיכאון בעיה נפשית. כלומר, אם נלך לפסיכולוג ונתאר חוויה של דכאון, הוא עשוי, ברוב המקרים לחפש אחר אירוע טראומתי מההווה או מהעבר אשר הותיר את רישומו בעולמנו הפנימי, ויציע תהליך תראפויטי.

אבל כמו שלפעמים רופא אינו מספיק וצריך פסיכולוג, כך לעיתים גם הפסיכולוג אינו מספיק ויש לחפש את איש הרוח.

במילים אחרות, למרות שההגדרה המקובלת לדיכאון היא מצב רוח ירוד אין הרופא או המטפל עוסקים במצב הרוח, כלומר במצב הרוחני של המטופל, אלא אך ורק בצדדים הפיזיים או הנפשיים שלו.

כאן גם  דרושה הבנה עמוקה של מהות הדיכאון. המילה דיכאון, הן בעברית והן בשאר השפות הלטיניות, שורשה במילה דיכוי. אבל מה בעצם מדוכא? והתשובה לכך היא: רוחו של האדם, החלק הרוחני שבו, המהות האמיתית שלו.

לכן, כאשר אדם הסובל ממצב רוח ירוד מבקש את עזרתו של איש הרוח, תפקידו של זה האחרון הוא לעזור לאדם להסיר את הדיכוי מעל רוחו ולשחררה לחופשי.

כיוון שכל אדם הוא עולם ומלואו, אי אפשר לתת כאן תיאור אחיד לגבי התהליך הזה, המתרחש במפגש אישי, אבל אנסה לתת קווים כלליים לטיפול רוחני במצב של דיכאון:

ראשית, אדם מדוכא משול לאדם שאיבד את נשימתו. וכפי שבמקרה האחרון יש לבצע בו הנשמה מפה לפה, כך במקרה של דיכאון, יש לבצע תחילה “הנשמה מרוח לרוח”. זהו תהליך שבו המורה משיב את רוחו של האדם הסובל ע”י זה שהוא מעביר לו אנרגיה משלו. זהו דבר שעשוי להישמע מסובך או אזוטרי, אבל למעשה זהו תהליך פשוט בו האדם שעד כה חש שאין שום סיכוי, מתחיל לראות את האור שבקצה המנהרה ולהרגיש שיש תקווה.

לאחר מכן יש להבין שדיכוי הרוח, הוא תוצאה הנגזרת מכך שהאדם אינו נמצא במסלול הנכון  לו, ועליו לצאת לחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר לחיים. זה יכול להיות שעליו להחליף עבודה או אפילו מקצוע, שהוא צריך להעלות את הזוגיות שלו לרמה גבוהה יותר (או להיפרד), להקדיש זמן לחייו הפנימיים למרות שעליו לטפל בילדיו הקטנים, או אפילו (ואני מכירה אישה אחת שזו הייתה הסיבה לדיכאון שלה) לבקש אלוהים ולחפש אחר התשובות לשאלות הגדולות של החיים.

בהמשך התהליך, המורה גם ילמד את התלמיד כיצד להתחבר לקול הפנימי של הרוח שהיא האינטואיציה או בשפה העממית “תחושות הבטן” שלו. למעשה, כולנו נולדנו עם היכולת הזו לתקשר עם המקור הכי מהימן שלנו, אבל איבדנו אותה בעיקר מתוך עודף פיתוח והתמקדות  באינטלקט. אני תמיד אומרת שהמורה אינו אלא מגבר לקול הרוח החלושה של התלמיד, אך עם הזמן התלמיד לומד לשמוע בעצמו את הנחיות ואזהרות הרוח.

דבר נוסף שחשוב ללמוד, הוא איך לחזק את הרוח, כך שלא תיפול (מכאן הביטוי שלא תיפול רוחך) מכל הלחצים והקשיים שכל אחד מאתנו נחשף אליהם בחיים בעולם החומר. בעלמא בית ספר לאנושות, הסעיף הזה נלמד ומתורגל באמצעות עשרת התרגילים של “חדר כושר לחיים”. לתלמידים מתקדמים יינתן גם הידע, הלקוח מ”המסר של הגראל”. איך  להתחבר למדריכים השונים שמלווים אותנו מהעולם אשר מעבר לעולם הזה, וכיצד תפילה אמיתית יכולה להיות “כדור” נגד הדיכאון החזק ביותר. נכון שהדרך הרוחנית היא יותר ארוכה, ודורשת הרבה יותר מאמץ מאשר לקחת גלולות, אבל היא תוביל את מי שהולך בה, להבנה שהלילה הכי חשוך- מוליד את הכוכבים הכי נוצצים ושמי שמסוגל לאמן ולחזק את רוחו, יהיה מסוגל לכבוש את העולם.