סיפורי התורה כקודים לפענוח המצב בעולם – חלק 4: הקודים של סיפור יציאת מצרים

סיפורי התורה כקודים לפענוח המצב בעולם – חלק 4: הקודים של סיפור יציאת מצרים

סיפורי התורה כקודים להבנת המצב בעולם 

חלק רביעי

 

הקודים של סיפור יציאת מצרים

סיפור יציאת מצרים באמת התרחש בהיסטוריה, אבל משולבים בו גם תובנות וקודים רבים, אשר יכולים לשפוך אור על מצבה של האנושות כיום.

***

הכניסה לעבדות כקוד לכניעה לעיקרון הפיתוי.

כיצד קרה, שבני ישראל, שהיו בזמנו של יוסף בראש הפירמידה של החברה במצרים, הפכו לעבדים?     המדרש עונה על שאלה זאת בכך שהוא מפרק את המילה פרך – מתוך צירוף המילים “עבודת פרך” – לשתי מילים: “פה רך” ובכך מלמד שבני ישראל נכנסו לעבדות מתוך… פיתוי.
לפי המסופר במדרש זה, פרעה פיתה אותם באומרו: ‘בבקשה מכם, הצטרפו אליי היום לבניה. ניקח לבנים ונבנה ביחד!’

בני ישראל התלהבו מהדוגמא האישית של המלך והזדרזו להצטרף אליו בכל כוחם. עד אשר, בסוף היום, העמיד עליהם פרעה נוגשים ואמר להם:
‘חשבו את מכסת הלבנים ומכאן ואילך זוהי המכסה שבני ישראל יצטרכו לעמוד בה!’  

מה בא סיפור זה ללמד?

שלעבדות אנחנו נכנסים מתוך כניעה לפיתוי ולאו דווקא בגלל שמישהו כפה אותה עלינו בכוח. החל מסיפור גן עדן, אנו למדים שהתוכנית של הנחש הייתה בנויה בהתאם לעיקרון הפיתוי וזוהי בדיוק האסטרטגיה של החושך גם בימינו. החושך אינו כופה בגלוי על האדם דבר, אלא רק מפתה אותו בעורמה להיכנס לכלא של המטריקס בו, למראית עין, שוררת דמוקרטיה וכלכלה חופשית, אבל למעשה, זהו בית כלא לרוח האנושית.

הכניסה מרצון לעבדות, נעשית באמצעות שליטה בתודעה.                   

מי ששולט בתודעה, הופך את בני האדם לנתינים ושולט בהם מבלי שיצטרך להפעיל כוח. באמצעות שטיפת מוח שיטתית, נזרעים ומטופחים דפוסי מחשבה אשר גורמים לתגובות רגשיות ולבסוף מניעים לפעולה הרצויה. 

מי יכול להיות מחוסן מפני זרועות התמנון של החושך, אשר לופתות את כל אמצעי התקשורת?  

רק מי שאינו עצל ברוחו ועדיין מסוגל לחשוב באופן עצמאי וחופשי. 

אולם לאחר פרק זמן מסוים, מתיקות הפיתוי, שהובילה לכניסה לשיעבוד, מתחלפת במרירות. 

הנה כמה דוגמאות לכך מהחיים שלנו:

התשלום המר, עבור רכישות לא נחוצות בכמה כרטיסי אשראי שהתפתינו לקבל מהבנק – מגיע.
תחושת הריקנות מלימודים ומעבודה במקצוע שכלל איננו אוהבים והתפתינו להיכנס אליהם מתוך כמיהה לרצות את ההורים שלנו (שיוכלו להגיד “הבן שלי דוקטור, עורך דין, מהנדס!”) – גם היא מגיעה.  את העצב התהומי, אשר מגיע לאחר הפיתוי להתחתן עם מי שהחברה מגדירה “כמוצלח”, אבל אינו הנשמה התאומה שלנו – רבים מכירים.
התוצאות ההרסניות של הפיתוי לצרוך חומרים ממכרים על מנת לשכך את הכאב או לקבל סיפוק רגעי – בוא יבואו. 

***

מצרים היא מקום צר. מקום צר מאד לרוח. וכשלרוח צר, היא זועקת לעזרה:

 “…וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.” (שמות ב:כג). 

האור הוא רב חסד. רב חסד עד מאוד. מתחילת ההיסטוריה האנושית ועד לקץ הימים, הוא הושיט ויושיט את ידו לרוח האדם, כאשר הבקשה לעזרה הייתה ותהיה אמיתית:

“וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם…” (שמות ב:כד).

הפגנות שקטות עם גו’ינטים או הפגנות אלימות עם שלטי מחאה, לא היו עוזרות לבני ישראל להשתחרר מפרעה ולצאת ממצרים וגם לא יועילו לאנושות היום להימלט מידיו של פרעה המודרני – שליטי המטריקס.

ראשית, עם ישראל היה צריך להגיע לידי הבנה שהישועה לא תוכל להגיע משום מקור ארצי. רק אז, בשעה שהסבל גודש את הסאה, עזרתו של אלוהים קרובה מתמיד! העזרה היא תמיד דרך שליחים, אשר מורים את דרך הישר. 

לבני האדם ניתנת אז הבחירה האם להקשיב להם וליישם את ההנחיות אשר מגיעות מן האור ולהיגאל, או להשתלח בשליחים וללכת לאבדון.

***

משה, הוא זה שנבחר להוציא את עם ישראל מתודעת העבדות של מצרים ולהוביל אותם אל תודעת בני חורין של הארץ המובטחת. בתיאור קורות חייו של משה, על פי המסופר בתורה, ניתן לראות כיצד האור הכין אותו בקפידה לתפקידו. 

בשם של האדם, גלום ומוצפן ייעודו והשם משה – אשר משמעו בעברית לִמְשׁוֹת – מרמז על כך שכבר מהולדתו, האור ייעד אותו לתפקיד המוֹשֶׁה, המוציא של בני ישראל ממצרים.   

משה גדל בבית פרעה, בכדי להכיר היטב את האויב, עימו יהיה עליו להתעמת בשלב מאוחר יותר בחייו.
לאחר שהוא עוזב את מצרים, לטובת שהות במִדְיָן, הוא הופך לרועה צאן המתבודד שעות רבות במדבר ולא מן הנמנע שבתקופה זו הוא קיבל הכנות נוספות, כדי שיוכל להיות לרועה צאנו של ה’ ולהפוך מרועה לרואה.  

אולם הלוט מוסר מעל עיניו, רק במעמד הסנה הבוער, שהינו שם קוד לקריאה ולחניכה של אדם לשירות האור.  

זהו אירוע עוצמתי ומכונן, המתחולל בעולמו הפנימי של האדם. הניצוץ – הקיים ברוחו של כל נקרא ונבחר – הופך אז ללהבה יוקדת ואינו מותיר לו אלא לכרוע על ברכיו ולומר: “הנני!” כלומר, הנה אני מתייצב להגשמת המשימה.      

חשוב לציין, שהנקרא לשירות האור, אינו מחפש אחר שליחותו או רודף אחר הגשמת הייעוד שלו, אלא נכון יהיה יותר לומר, שהשליחות או הייעוד מגיעים אליו ברגע המתאים!


במילים אחרות, רוח האדם היא זאת הנקראת לשליחות ולא האגו של האדם, הוא זה הדוחף אליה.   

האור תמיד יחפש ויבחר כמטרה, אנשים ונשים בעלי תכונות אשר יאפשרו לו לעגון בהם ולהביא דרכם, את דברו.

אחת התכונות המבוקשות ביותר על ידי האור היא ענווה, משום שאדם עניו הינו למעשה כלי ריק לקבלה מן האור. בעוד שמי שהוא בעל גאווה, מחזיק גְּדוּלָּה לעצמו, מלא מעצמו ולכן אינו יכול לקבל דבר. 

הענווה גם מאפשרת לרוח להיות קלה ולהינשא מעלה אל ספירות גבוהות ולשאוב מהן הארות, אשר לעתים קרובות יהיה קשה לבטאן במילים.                                             

משה מתואר בתורה כבעל שתי התכונות האלה:
“וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר יב:ג).

“…לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי״ (שמות ד:י).

אך בשלב זה, שלב ההכנה, משה עדיין לא רואה את עצמו כמנהיג. הוא אומנם מתייצב מיד לקריאה מן האור באומרו “הנני!”, אבל בתחילה הוא מטיל ספק ביכולתו להגשים את המשימה הגדולה והכפולה: גם לבוא לפני המלך פרעה וגם להיות ראש ומנהיג לעם שלם, כדי להוציאו ממצרים.

התשובה שהוא מקבל מאלוהים הינה:  “כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ” (שמות ג:יב).                                           

אלו מילות הבטחה לכך, שהנבחר אינו אמור לסמוך רק על כוחותיו, אלא עליו לפתוח את עצמו ולסמוך על העזרה והכוח מן האור וכך יוכל להגשים את שליחותו.

אולם משה עדיין מפקפק. למרבה הפלא, הוא אינו מפקפק ביכולתו לנצח את פרעה, אלא ביכולתו לזכות באמונם של בני ישראל:  “וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה”. (שמות ד:א). 

זאת משום שקל יותר לנצח את החושך, מאשר לגרום לאנשים להבין שהם יכולים לנצח את החושך! 

שינוי התודעה, הוא הדבר הקשה ביותר עבור בני האדם וכל הנביאים והשליחים הגדולים, נאלצו להתמודד עימו.  מסיבה זו גם נאמר, שהיה קל יותר להוציא את ישראל ממצרים, מאשר להוציא את מצרים מישראל.  ואילו היום, ניתן בהחלט לומר, שקשה יותר לבנות אדם חדש, מאשר לבנות עולם חדש. 

אבל האור מיישב גם את הפקפוק הזה של משה, כאשר הוא מעניק לו יכולת לעשות אותות, שבן אדם פשוט אינו יכול לעשותם, כדי שבני ישראל יאמינו לו שאינו משקר.  

המתנה הזאת היא למעשה היכולת לתקשר עם הישויות האלמנטליות. ישויות אלו, המתחלקות לארבעת האלמנטים – אדמה, מים, אש ואוויר – שומרות ומתחזקות את הבריאה כולה; וביציאת מצרים הן נרתמו לעזרתו של משה, הן בהרס הרע והשגוי והן בבניה של הטוב והנכון.

***

על פי תוכנית האור, פרעה סירב להניח לבני ישראל לצאת ממצרים, זאת על מנת שגם המצרים וגם בני ישראל יגיעו לוודאות המוחלטת, מי הוא אדון כל הארץ:

“וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה”  (שמות פרק ז:ג). 

אולם, כפי שכבר הוסבר בקוד מגדל בבל, רק מן הזווית של התודעה הלא בוגרת, אלוהים מעניש באופן אישי ואילו, על פי התודעה הבוגרת, פרעה הביא על עצמו את עונשו, באופן אוטומטי, על פי חוקי־הבריאה.

כיצד?

בנקודות מפנה במהלך ההיסטוריה האנושית, האור רק הולך ומגביר את כוחו. הגברת הכוח היא לחץ שהולך וגובר וניתן להמשיל אותה לריסוק, לסחיטה ולהפרדה בתהליך הייצור של שמן מן הזיתים.

בלחץ ההולך וגובר, כל מה שנמצא בתוך תוכו של האדם, נחשף וכך הוא מביא על עצמו, בעצמו את הדין. 

כך נחשפה רשעותו של פרעה והוא בעצמו הביא על עצמו את סופו. כך גם ייחשפו רשעי הסדר העולמי החדש ויביאו בעצמם על עצמם, את סופם! 

אולם באחרית הימים, ביום הדין הגדול של האנושות כולה, לא רק רשעי העולם יעמדו תחת זרקור האור, אלא כל אדם ואדם. הכול ייצא אל האור. הכול ייחשף. ‘החשיפה הגדולה’ של נשמות כל בני האדם, לא תאפשר לשום דבר להסתתר ושום תחפושת לא תוכל עוד להועיל לאגו. 

וכך קרה גם ביציאת מצרים – עולמו הפנימי של פרעה נחשף. הוא יכול היה לבחור להתיישר עם דרך האור, או… לחטוף מכות!

ההתעקשות של פרעה להמשיך ולפעול על פי רצונו, שעמד בניגוד מפורש לרצון האור – היא קוד לעיקשות הטבועה באגו האנושי.  

לכולנו קיימת הברירה להתיישר מתוך שמחה עם רצון האור, אבל כמעט תמיד אנחנו בוחרים להקשיב לאגו שלנו ולחטוף מכות.

כולם יודעים במה פרעה בחר.

הוא אגב סיים את חייו בטביעה, משום שהטביע את ילדי ישראל. חוק סיבה ותוצאה, חוק הקארמה, אינו מפספס לעולם. השאלה היא האם אנחנו, כאנושות, נפנים מכך את הלקח ונפסיק לבחור בדרך של מכות וייסורים, כאשר האור תמיד מציע לנו דרך אחרת ללמוד את השיעורים ההכרחיים, בדרך לבגרות הרוחנית שלנו.

***

רצון אלוהים משתקף בחוקי־הבריאה, או בשמם האחר: חוקי הטבע.

כיוון שחוקים אלו נקבעו על ידי הבורא, הם מושלמים. הם פועלים ללא דופי וללא פער, כי שלמות מעצם הגדרתה, דורשת עקביות מוחלטת מכל בחינה, בעוד שכל דבר שהינו חסר עקביות קפדנית, אינו יכול להיות אלוהי.

לכן גם מכות מצרים, אינן ממש סטיות מדרך הטבע, אלא הן התרחשו מתוך שימוש בתופעות טבעיות ברגע המתאים ובממדים גדולים בהרבה מן הרגיל, כדי שיוכלו ליצור את האפקט הנדרש, שניתן לכנותו נס.

כלומר, נס אינו אירוע המתרחש מחוץ לחוקי הטבע אלא הוא מתפתח במהירות הבזק או בעיתוי מדויק, על ידי אדם שניתן לו כוח מיוחד, או בדרכים אחרות. 

למשל: במכת הדם, אין הכוונה שהמים הפכו לדם ממש, אלא שנעשו דומים לדם בצבעם ובמראיתם. זו תופעה המתהווה לפעמים בנילוס, כאשר פטריות דקות מאד וצמחים אדומים או חרקים זעירים בעלי צבע אדום, הופכים את מימיו לאדומים ובלתי ראויים לשתייה.

גם מכת הצפרדע מתאימה למציאות הרגילה במצרים. בכל שנה ושנה, לאחר השיטפון של מי הנילוס, רב עד מאוד מספר הצפרדעים, במים ההולכים ונסוגים. 

גם קריעת ים סוף התרחשה בהתאם לחוקי הטבע: תופעה שכיחה היא, שבשעות גאותו של הים האדום, נכנסים מימיו לתוך החול, מתחת לפני הקרקע ופתאום מתחילים המים לבצבץ ולעלות מתוך החול, שהיה עד אז יבש. במשך זמן קצר נהפך החול לבוץ וכשהמים ממשיכים לעלות, מתהווה שכבה גבוהה של מים מעל לחול ולבסוף כל השטח מתכסה מים.

כך אירע פעם לנפוליאון הראשון, שערך סיור באותה הסביבה ובהליכתו עבר בקלות ביבשה ואולם בחזרתו, מצא את המקום מלא מים והגיע לידי סכנה. וכך אירע גם לתיירים בימינו, שהוכרחו לחזור בתוך סירה על המים המכסים את המקום, שהלכו בו ברגליהם, לפני שעות ספורות. וההיפך מזה קורה בשעות השפל של הים האדום. המים שמכסים את החול יורדים ומתמעטים ולבסוף נעלמים, ובמקום בו האדמה הייתה לפני שעות אחדות מכוסה מים, היא נראתה פתאום יבשה.

כלומר, כל הניסים שביציאת מצרים, אינם שינוי סדרי בראשית, היינו שינוי בחוקי־הבריאה, אלא שימוש נפלא בחוקים עצמם על ידי הישויות האלמנטליות. 

***

אבל בואו לא נקדים את המאוחר. לאחר כל המכות שנחתו על פרעה ועל המצרים, בני ישראל סוף סוף יכלו להשתחרר מן העבדות ולצאת ממצרים. אולם המדרש מספר לנו, שרק מעטים בחרו לעשות זאת:  “וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות יג:יח).

חֲמֻשִׁים משמעו אחד מחמישה, או אחד מחמישים, או אחד מחמש מאות. כלומר בין 20% ל !0.5%!

אחוזים אלו, הינם אחוזים שחוזרים על עצמם לאורך כל ההיסטוריה האנושית ובמיוחד בתקופה הנוכחית:כולם חשים במצוקה ההולכת וגוברת, רבים מבינים שהם עבדים של הממסד, אבל רק מעטים מעיזים לצאת נגד מערכות המטריקס ובודדים עוד יותר, הם אלו אשר מצליחים להציב מולו אלטרנטיבה.                                           
מסתבר שלהיות בן חורין, אינו דבר כל כך פשוט כמו שרבים חושבים. כי חופש אינו “חופשיות”. חופש אין משמעו “לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי.”  חופש גם אינו חופשה. 

חופש כרוך בלקיחת אחריות, משום שחופש ואחריות הם שני צדדים של אותו המטבע. רק לאדם יש בחירה חופשית וזו הסיבה  לכך שככל שיש לו יותר חופש, כך הוא נדרש ליותר אחריות.

לכן, הרבה יותר קל להיות עבד. להתלונן, אבל להמשיך לציית. לצמצם את הקיום האנושי למרחב של הישרדות ולהמשיך לפחד.

תוכלו למצוא היום הרבה מאד ספרים וקורסים אשר משווקים את עצמם דרך המילה הנכספת “חופש”, אבל לא תמצאו כמעט אף אחד שקורא לאחריות. למילה “אחריות” אין רייטינג והיא גם לא ממש פופולרית. אבל בלי אחריות אין באמת חירות.

וכך קרה כבר במצרים. הסבל היה נורא, העזרה נשלחה באמצעות שליח שהביא תוכנית גאולה מופתית, אבל רק מעטים בחרו לקחת צידה קלה ולהשאיר את הכול מאחור. 

צידה קלה הוא גם שם קוד לאופן הנכון בו פרידה צריכה להיעשות: בלי היקשרות (attachment) ועם מינימום משא מן העבר.                                                                             

רוב האנשים חיים את חייהם בהיקשרות לדברים חסרי ערך בהשוואה לחירות שלהם. 

לכן, רק מעטים היו מסוגלים לעזוב את מצרים הרעה אך המוכרת שלהם, לטובת הארץ המובטחת – אך הלא נודעת. 

אולם, לא ניתן לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו. לא ניתן לדבר על ליבו של אדם, אשר בחר לאטום את ליבו. לא ניתן להושיט יד, למי שבוחר לשמוט את ידו. 

זאת משום שחוקי־הבריאה תמיד ישאירו לכל אדם את הבחירה החופשית. 

***

החושך מעולם לא היה הבעיה של האנושות, אלא האנושות עצמה היא זאת אשר מסרבת להתאים את עצמה לחוקי־הבריאה ולקבל את כל העזרה והברכה שהאור ייעד לה!

ההוכחה החותכת לטבע האנושי הזה, הוא מה שמספר לנו הסיפור המקראי, לאחר שפרעה וכל חילו טבעו בים סוף.

לכאורה, לאחר שהחושך הובס באופן סופי, כל הבעיות היו אמורות להיעלם. בפועל, אז החלו להתגלות הבעיות האמיתיות: 

“וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.” (שמות יד:יא-יב).

ו”ַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.” (שמות טז:ג)

תלונות בלתי פוסקות, חרף כל הניסים והנפלאות. כפיות טובה משוועת מול משה, אשר הקריב את כל חייו למען המטרה של הוצאת עם ישראל מעבדות לחירות. (לדוגמא: המרד של קורח ועדתו וחטא המרגלים).  וגרוע מכל, הבעת חוסר אמון חוזרת ונשנית, של העם קשה העורף, בבורא עולם. (הדוגמא המובהקת: עגל הזהב).

לכאורה, עם ישראל היה יכול להגיע בקלות אל הארץ המובטחת.

בפועל זה לקח ארבעים שנה של הליכה במדבר, כי האור הבין שעד שלא תשתנה התודעה של עם העבדים, אין מה לדבר על להיות עם חופשי בארצנו.

תוכנית א’ של האור הייתה להגיע מיד אל הארץ המובטחת, תוכנית ב’ התארכה לארבעים שנה.                            

המדבר הוא המקום בו בני ישראל עברו חניכה פנימית מעבדות לחירות, כי רק עם חופשי יוכל להגיע בשערי הארץ המובטחת ולבנות אותה. ההליכה במדבר היא גם קוד למקום בו מתקיימת טרנספורמציה.                                                

אולם גם את המדבר, לא כל בני ישראל הצליחו לחצות. התורה מספרת שחלק מן האנשים אשר הלכו במדבר מתו וזאת, משום שלא רצו להשתנות בפנימיותם.  

גם בימינו, לא כל מי שהצליח לזהות את השקרים והתעתוע של המטריקס, יצליח לזכות להיות בין בוני העולם החדש.  כי את העולם החדש, יבנו רק אותם בני האדם, אשר עברו תהליך של טיהור פנימי ושל התיישרות עם חוקי־הבריאה. כי רק אדם חדש יוכל לבנות עולם חדש. 

***

מעמד הר סיני ועשרת הדיברות.

האוצר הגדול ביותר והתמיכה החזקה ביותר להמשך התפתחותו הרוחנית של עם ישראל, ניתנו לו בצורה של חוקים: עשרת הדיברות.  

(על המשמעות האוניברסלית והנצחית של חוקים אלו, נרחיב בהרצאות הבאות.) כל מעמד הר סיני הוא קוד לדרך בה האור מעביר את מסריו ואינו רק תיאור היסטורי.

בראש ההר יכול להיות רק משה. המשמעות הרוחנית לכך היא, שרק הוא נמצא בתדר מספיק גבוה, על מנת לקלוט את המסרים מן האור. רק לו, היה את הכלי המתאים לקבלה מן האור.                              

שאר העם מצווים להישאר בתחתית ההר ומוזהרים באופן חמור מלעלות אל ההר ואף מלנגוע בקצהו! המשמעות הרוחנית לכך היא, שמי שאינו מוכן לקבלה של תדר גבוה, הדבר יכול לא רק להזיק לו ולגרום לבלבול, כפירה ושיגעון, אלא אף במקרים קיצוניים, למוות. 

משה, כמו כל מנהיג רוחני, זקוק להתבודדות בראש ההר, על מנת לספוג את קרינות האור הגבוהות, אותן הוא אמור להעביר לאחר מכן, במילים התואמות לכלי של מי ששומע אותו:   

 “וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.
וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו…
וּבְבֹא משֶׁה לִפְנֵי יְהוָֹה לְדַבֵּר אִתּוֹ, יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה.
וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי משֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי משֶׁה וְהֵשִׁיב משֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ.” (שמות לד: כט-לה).

בעברית המילה “קרינה” והמילה “קרן” מגיעות מאותו שורש וכך קרה, שמשה תואר באומנות האירופאית כבעל קרניים, בעוד שלמעשה התורה מתארת את ההילה (Aura) שלו אשר זהרה מסביב לפניו, כאות לקרבת האלוהים המיוחדת, לה זכה.

רוב האנשים אינם זוכים לקרבה שכזאת ולכן, באופן אינטואיטיבי הם יראים מפני אדם שיש לו הילה כזאת. הם גם לא יוכלו להבין את מסריו, אלא אם כן הוא ישים על פניו מסווה.

המסווה הוא שם קוד ליכולת לגשר את ההנחיות מהאור, על מנת שאנשים יוכלו להבין אותן.

זוהי יכולת שכל מנהיג רוחני זקוק לה, על מנת להעביר את המסרים מן האור, בהתאם לרמות התודעה השונות, של בני האדם בעולם החומר הארצי. לעומת זאת, כשהוא שב להעפיל אל ראש ההר, אל מחוזות האור, בו שורה אושר נצחי, יכול היה משה וכל מנהיג אחר בשיעור קומתו, להסיר את המסווה ורק לקבל שפע משמיים.

***

תוכנית הלימודים של Alma School for Humanity בנויה על פי המודל של הר סיני.

היא מגשרת עבור כל אדם, באשר הוא, את הידע האולטימטיבי והגבוה ביותר שניתן לאנושות באחרית הימים, זמן בו כולנו אמורים להגיע להתפתחות המקסימלית שלנו, כרוחות אדם.

אתם מוזמנים לטפס איתנו אל ראש ההר! 

Scroll to Top
דילוג לתוכן