“חדר כושר לחיים” בישראל. רגע לפני תחילת הסמינר, אני קולטת אותה יושבת בקהל. אישה בשנות החמישים עם עיניים בורקות שהן מראה לנשמתה: רצון חזק, חיות וכנות.
מזה שנה שאני מתפללת למצוא את האנשים שיוכלו להוביל את הפרויקט של “עלמא בית הספר לאנושות” במקומות שונים בעולם ואני יודעת שתפילה וטלפתיה, הם אמצעים חזקים הרבה יותר מכל הרשתות החברתיות ביחד! כמובן, כאשר מדובר בנשמות שמכוונות לאותו תדר: התעלות ושירות.
“היא תהיה המובילה או לפחות אחת מהם” אני חושבת בליבי, אבל זה עדיין לא הזמן לומר שום דבר. שמונה שעות של סמינר אינטנסיבי לפנינו והיא בתודעתה חושבת שבאה לאירוע הזה כדי להעשיר את עולמה הפנימי. עדיין אין לה מושג על המהפכה שהולכת להתרחש בחייה ואני צריכה להיות סבלנית.
הסמינר מסתיים ובאותו לילה כשאני טסה לגרמניה, אחותי (שהיא חברתה) שולחת לי בווטסאפ הודעה שקיבלה ממנה: “תקשיבי, ולא מעניין אותי אם אני מעירה אותך באמצע הלילה! אחותך מדהימה! היא העירה בי תשוקות וחלומות, קראתי כמה מאמרים שלה והלב שלי אומר לי: רוצי לארגנטינה לגור לידה, כי זאת האישה שאיתה את צריכה לצעוד!”
למחרת היא גם כותבת אלי למייל האישי ואני יודעת שהיא כבר יודעת. אולי לא את הכול, אבל הנשמה שלה התעוררה והיא הייתה נחושה להקשיב לה.
מסלול הלימודים של כל אדם שרוצה לשרת את אלוהים ולא משנה באיזו דרך, הוא ארוך ותובעני. הדרישה הראשונית היא רצון כן וחזק. השלב הבא הוא שילוב בין הידע שהתלמיד הולך ורוכש, עם החיים האישיים שלו. אולי באוניברסיטה אפשר ללמד ידע שלא קשור לחיים האישיים של המרצה, אבל מורה רוחני יכול ללמד רק מה שהוא חווה ולכן החניכה מתחילה מהמקום בו הוא נמצא. מאמר זה לא בא לתאר את התהליך כולו (לשם כך היה דרוש ספר שלם!) אלא כדי ללמד שמחלה עשויה להוביל את האדם ללימוד ולגדילה בהם חפצה נשמתו. במקרה שנראה להלן, לימוד הקשור להבנה עמוקה של מה היא עזרה נכונה.
רחל מספרת לי על כאבי הגב שלה. כאבים שהולכים ומתגברים ומשתקים את כל חייה. שום טיפול רפואי או תנועתי לא מועילים, והיא נאלצת לשכב מרותקת למיטתה ימים שלמים בהמתנה שהכאב העז יחלוף, עד לפעם הבאה.
אני בוחרת להתחיל בהגדרה למחלה כפי שהיא ניתנה ע”י ד”ר אדוארד באך (שטיפות באך המפורסמות קרויות על שמו). “רחל, מחלה היא תוצר של פירוד בין הנשמה לאישיות. במילים אחרות, היא תוצאה של קונפליקט בין הרצון העמוק ביותר שלנו, שהוא רצון הנשמה, לבין רצונות שנובעים מן האישיות שלנו, שהיא בעיקר תוצר של מה שקיבלנו בבית ומה שהחברה מלמדת אותנו שנכון.”
היא מסכימה איתי מיד. היום כל אדם בעל מודעות מינימלית יודע את מה שכבר לימדו רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר”ן ולואיז היי בספרה רב המכר “רפא את גופך”: לא ניתן לטפל במחלה מבלי להתייחס לשורש שלה, שהוא לא חומרי.
העניין הוא כיצד לפענח את המסר שהנשמה שולחת לנו באמצעות הגוף החולה. כאב ראש כתוצאה ממחשבות על איך לכסות את המינוס בבנק, זה מקרה קל לפענוח. כאבי גב קשים (שאינם תוצאה של עבודה פיזית) דורשים אינטואיציה חדה יותר.
אני כבר יודעת שרחל היא אישה שמאד אוהבת לעזור ושהרבה אנשים אכן תלויים בה, אבל האינטואיציה שלי אומרת שיש לה הגדרה שגויה לעזרה. כדי לאשש את התחושה הזאת אני מבקשת ממנה לספר לי על ילדותה, כי בילדות ניתן למצוא את השורש להרבה אמונות שיש לנו לגבי החיים.
“אני בת שניה למשפחה בת שישה ילדים. אימא לא כל כך תפקדה. היום אני יודעת שהיה לה דיכאון אחרי לידה שלא טופל, ואני הייתי בעצם האימא בבית. קמתי בלילה לאחים שלי, הכנתי סנדוויצ’ים ושלחתי אותם לבית ספר. עשיתי הכול. אבל על כל אלה זכיתי באהבה ובהערצה של אבא. זכיתי להיות הנבחרת!”
מתיאור הילדות של רחל ניתן לגזור אמונת יסוד פשוטה, שהיא זו שמנהלת את חייה במודע ושלא במודע: מי שעוזר זוכה לאהבה והערצה.
“ומה לא בסדר בזה שאני אוהבת לעזור? אני לא רוצה להיות אגואיסטית!”
כיוון שכל התהליך הזה מתרחש דרך שיחת ווטסאפ היא לא יכולה לראות שאני מחייכת.
“אל דאגה רחל יקרה” אני מרגיעה אותה “הדרך שעלמא – בית ספר לאנושות מציעה היא דרך של חיבור עמוק לנשמה ומי שמחובר לנשמתו ממילא ירצה לעזור ולשרת בבריאה.”
“אז מה הבעיה עם זה שאני עוזרת?” היא חוזרת לשאול.
“הבעיה היא, שההגדרה של האישיות שלך לעזרה איננה תואמת את ההגדרה של הנשמה שלך לעזרה.”
“את יכולה להסביר למה את מתכוונת?”
אני בוחרת להסביר את ההבדל על בסיס מה שנכתב על עזרה בספרה של רונית גלפו “החוקים: ארץ חדשה. אדם חדש”.
“האישיות מגדירה עזרה לפי איך שבדרך כלל החברה מלמדת אותנו. והחברה מלמדת אותנו כמה דברים. הדבר הראשון הוא שאנחנו חייבים לעזור אם אנחנו רוצים להיחשב לאנשים טובים! זה המסר שכולנו גדלנו עליו, וכנשים אנחנו מקבלות אותו במידה כפולה ומכופלת. אבל, אם אנחנו עוזרים רק כי זה מה שראוי, יכול להיות שאנחנו בכלל לא נרגיש את האדם שזקוק לעזרה, אלא רק “נרגיש טוב” עם עצמנו כי עזרנו. כמו כן עזרה שבאה מחובה, נחווית עמוק בתוכנו כגזלת חופש ולכן הנתינה שלנו היא בעצם לא טהורה אלא טומנת בחובה אלימות סמויה.”
“נשמע ממש מפחיד! אז מה היא ההגדרה של הנשמה לעזרה?”
“עזרה מהנשמה היא ביטוי לנביעת הלב. זה לא משהו שאנחנו עושים כי צריך וראוי אלא כי זה נובע מאיתנו, זה ביטוי למקום הכי אמיתי שלנו.”
וכדי להמחיש את ההבדל אני נותנת דוגמא מהחיים שלי: “רצון הנשמה שלי הוא לעזור לאנשים להגיע למימוש המקסימלי של הפוטנציאל שלהם כבני אדם. זה לא מה שלימדו אותי שנכון, אלא תוצאה של החלטה מאד פנימית שקיבלתי ברגע מסוים בחיים שלי. אין לי כל צורך במחיאות כפיים על זה שאני עוזרת ושמחתי היחידה היא לראות שתלמידיי אכן עושים את מסעם. זה משהו שנובע מנשמתי ואני פשוט לא יכולה לעשות משהו אחר. לעומת זאת אם היית משאירה אותי יום שלם עם ילדים קטנים ומבקשת שאשמור עליהם או שאבשל לאנשים נזקקים כי כך ראוי, זה כבר היה משהו שהייתי עושה במאמץ ולא מתוך נביעה.”
“אז לעזור זה רק כשכיף?” היא מקשה.
“לא!” אני מדייקת: “לעזור ממקום נביעת הלב זה לא תמיד קל וכיף אבל זה תמיד אותנטי. כמובן שלפעמים אני גם מושיטה עזרה שהיא לא קשורה באופן הדוק למשימת החיים שלי. כמו למשל נתינת צדקה והכנסת אורחים או הסעת הילדים שלי או הכנת ארוחות בריאות למשפחה שלי. אבל אז מה שחשוב הוא, שהפוקוס בנתינה הוא צורך המקבל ולא האגו של האישיות שרוצה להרגיש טוב.”
“ואיך זה קשור לכאבי הגב שלי?” היא שואלת.
“הנקודה הראשונה שאת צריכה לברר היא: האם בנתינה שלך את מחוברת לנשמתך או לצווים החברתיים. יכול להיות למשל, שנשמתך כמהה לעזור בהתפתחות פנימית, והאישיות שלך לא מותירה לך זמן לכך, כי כל היום את עסוקה בלעשות טובות ולהציל אנשים מההתמודדות שלהם. אם תתני לי רגע להגיע לנקודה השנייה, אני בטוחה שתתחילי להבין מדוע נשמתך משתמשת בגב שלך כדי שתעצרי ותעשי חושבים.”
“אני איתך חגית!”
“על פי ההגדרה השגויה השנייה, לעזור משמעו לעשות עבור האחר, להציל אותו! אם מישהו חלש, אנחנו הולכים להתמודד במקומו. אם מישהו עצוב נלך לשמח אותו. וכך, מצד אחד ההגדרה הזאת מגדלת אינסוף אנשים שמבקשים קוסמים, שיפתרו להם את החיים ויגאלו אותם. ומצד שני, למי שעוזר בדרך הזאת צפויות שתי סכנות: האחת היא היהירות והשנייה שיישבר לו הגב! להציל אנשים זה כמו לקחת מישהו על הגב שלך ולסחוב אותו עד למקום שהוא היה אמור להגיע בכוחות עצמו. הוא לא למד את הדרך, לא התקדם והתפתח ולסוחב, מאידך נשבר הגב! לעומת זאת, עזרה מהנשמה היא להראות את הדרך, כדי שהאחר יוכל ללכת על רגליו ולעולם לא יהיה תלוי באף אדם.”
רחל היא תלמידה מעולה ומיד מסכמת בבהירות את כל מה שלמדה.
“כלומר, העובדה שאני עוזרת הרבה כי זה ראוי ולא תמיד כי זו נביעת ליבי, וכן העובדה שאני הרבה פעמים מצילה אנשים כי אני מפחדת שאין להם את הכוח, זה דבר שהנשמה שלי מתנגדת אליו ולכן מארגנת כאב כזה שאני לא אוכל לזוז?”
“בדיוק כך! אז מכאן את יכולה להבין, שאם את רוצה שכאבי הגב ייפסקו, תתחילי להוריד ממך את כל הילקוטים והתרמילים שהעמסת על עצמך כי זה ראוי, תפסיקי להציל אנשים מהמסע שלהם ותתחילי לעשות את הטוב בעיני נשמתך, ואז תעזרי מתוך כך שתלמדי אנשים איך לדוג ולא תתני דגים.”
“אני מבינה. אז כמה זמן ייקח עד שיפסיקו הכאבים?”
אני צוחקת.
“עם יד על הלב רחלי, אם הכאבים היו נלקחים ממך בשנייה הזאת, מה את חושבת שהיית עושה?”
“אני לא מבינה…”
“אני כמעט חותמת לך שהיית שבה לסורך ומיד ממשיכה בנתינה האוטומטית שלך.”
“אז מה עושים?”
“תפני לעצמך את כל הזמן שאת צריכה למסלול החיים החדש שלך. זה אומר לקחת עזרה בבית, וללמוד להגיד בעדינות אך בנחישות ‘לא’ לכל מיני בקשות לעזרה שיחזקו את האישיות שלך אבל לא את הנשמה שלך ואת החלומות שלה.”
היא צוחקת.
“מהדהד למה שאמרת לי פעם שבעינייך גיל המעבר זה גיל נפלא, כי הוא מאפשר לנשים ללדת את החלומות שלהן.”
“נכון” אני עונה “ואני מבטיחה לך שאם תתמידי בכך לאורך זמן, כאבי הגב ייפסקו מאליהם.”
רחל, כפי שכבר אמרתי, היא תלמידה מצטיינת. מעט מאד אנשים שאני מלווה במסע הנשמה שלהם, יש את היכולת לממש תוך פרק זמן קצר, את מה שלמדו והפנימו.
כאבי הגב שלה פסקו ושתינו הרווחנו חברות ושותפות נשמתית.