למחרת, יורה הכינה בידיה המיומנות קישוט לראש, שהפך לזר נוצות אדומות שהחזיק את שערה השחור והארוך. הקישוט החדש והמנצנץ על ראשה עורר התפעלות עצומה בקרב כל נשות הכפר האחרות, אשר רצו לשמוע מהיכן טולי השיג נוצות כה יפות. כולן העריצו את הקישוט הנפלא ולא הפסיקו לדבר על כך שיורה זכתה במתנה כה מיוחדת, אך תוך זמן קצר גם נושא זה שכח וענייני השגרה תפסו את מקומם.

רק איווי, אשתו של ואו, המשיכה לחשוב על זר הנוצות. ככל שחשבה על זה יותר, כך גדלה תשוקתה של איווי להחזיק בו! היא הסתכלה על הזר של יורה וחמדה אחד כזה לעצמה. איווי דרשה מבעלה את אותן הנוצות, אולם ואו היסס זמן רב ללכת לביצות הרחוקות, כיוון שידע שככל הנראה, הוא יהיה חייב להרוג לשם כך את אחת מהציפורים המיוחדות עם הנוצות המנצנצות.

איך הוא יוכל להרוג חיה כל כך נפלאה, רק בשביל קישוט ראש? המגינה הגדולה והנפלאה של החיות – השייכת גם היא לישויות האלמנטליות השומרות על הטבע – תכעס עליו! ובצדק!

עקשנותה של איווי להחזיק בזר נוצות משלה, הפחידה אותו. הוא כבר לא הכיר אותה! ואו החליט להמשיך לאיזור הביצות כדי למצוא לה כמה נוצות, כיוון שאולי לאחר מכן אשתו תחזור להיות כשהייתה והחמדנות הזו תעזוב אותה. ואו חש באופן ברור שזו לא הדרך ואף קיבל מספר אזהרות מיצורי הטבע, אשר בני הכפר שלו היו עימם בקשר קרוב – אולם כל זה לא עזר. ואו המשיך למעמקי הביצות.

יומיים חלפו ולא היה סימן ממנו. משלא חזר, איווי החלה לחוש כאבי בטן נוראיים וזמזום בלתי נסבל באוזניה – ובזמן שהתפתלה מכאבים, היא הבינה את טעותה: אף אחת מהנשים האחרות לא חמדה את קישוט הראש של יורה! רק היא נתנה דרור לתשוקותיה ועכשיו, האשמה שחשה העיקה עליה כמו משא כבד. היא חששה שחמדנותה עוד תגרום לבעלה, שעדיין נמצא בביצות, לעשות את המעשה הנורא – להרוג יצור חסר ישע! כולם ידעו שהיה מותר להם להרוג רק לשם מזון ואילו הציפורים בעלות הנוצות האדומות, לא שימשו כמזון לאף אחד.

עברו מספר ימים לאחר רגעי החרטה העמוקים של איווי, עד שראתה את יורה חוזרת מהנהר עם זר הנוצות האדומות בידה. לפתע חזרה אליה תחושת החמדנות ועלתה בתוכה באופן כמעט בלתי נשלט. הקולות בעולמה הפנימי של איווי התערבבו בין קולות פיתוי ובין קולות תוכחה, ואזהרה ממה שעומד להגיע, באם תבחר בדרך שגויה!

איווי רצתה שזר הנוצות יעלם, כיוון שחשבה שרק כך השלווה תוכל לחזור אליה! השכל, שדיבר בתוכה כעורך דין ממולח, שכנע אותה היטב שאף אחת לא צריכה להתהדר במשהו שאין לאחרות, ומכאן שהדבר הנכון הוא לקחת את זר הנוצות של יורה ולקבור אותו. איווי השתיקה את קולה הפנימי של האינטואיציה שהזהירה אותה מכך, וכעבור מספר ימים גנבה את קישוט הראש שיורה השאירה בבקתה שלה.

איווי קברה אותו ביער וסימנה את המקום באבן. כשגילתה זאת יורה, כל הנשים בכפר החלו לחפש את זר הנוצות יחד איתה, אולם הזר לא נמצא. רק בלילה, אחד העוזרים הרוחניים של יורה גילה לה היכן זר הנוצות מסתתר ומי היא האישה שגנבה אותו.

יורה ניגשה לאיווי וביקשה ממנה את הזר, כי משהו כל כך יפה לא יכול להישאר מתחת לאדמה. היא אפילו הציעה לאיווי להשאיר אותו אצלה ולקשט איתו את ראשה, העיקר שמישהי תוכל להנות ממנו! אך הגניבה מיורה העיקה כמשקולת ענקית על ליבה של איווי והיא המשיכה להכחיש, כיוון שמעולם לא קרה שמישהו לקח משהו בסתר מהאחר! למעשה כזה אפילו לא היה ביטוי בשפתם!

ככל שאיווי הכחישה יותר, כך היא הפכה לזועמת יותר. היא אפילו הפנתה את כעסה ליורה על כך שהיא העזה להאשים אותה במעשה נפשע כזה! בוקר אחד, איווי החלה להשתגע ולצעוק כל כך חזק עד שכל הנשים באו אליה בריצה. היא החלה להסיט את כל נשות הכפר נגד יורה וסיפרה להן בבכי שהיא האשימה אותה בפשע כל כך חמור, עד כי אפילו אין לו שם. מבוהלות וללא הבנה, כולן הסתכלו על יורה. איך היא יכלה לטעון דבר כזה? ומי הוא זה שגונב מהאחרים בסתר?

מעשה זה השפיע עמוקות על אנשי הכפר. חלקם אף חשבו שבעניינים מסוימים זהו אכן פתרון מועיל – להעלים את סלע המחלוקת, למרות שאיש לא הודה בכך בגלוי…

עדיין בתוך ההמולה שיצרה, איווי הרגישה כאילו היא נגררת מצד לצד. שדים פנימיים ניסו להשתיק את קול רוחה, שהפצירה בה להודות באשמתה. גם המדריך הרוחני שלה הזהיר אותה, אך גם כאן שכלה שכנע אותה שכבר מאוחר מדי להודות באשמה – זה רק יעשה יותר נזק וכולם יבזו אותה! איווי בחרה לשתוק. מאז אותו זמן, יורה סבלה מההאשמות השקריות של איווי, שכן אפילו בעלה, טולי, החל לפקפק בה…

באותה העת ואו כבר הגיע לביצות. יום אחד בערב, ראה ציפור אדומה זוהרת, יושבת על גזע עץ נפול. הוא חשב על אשתו ומרירות עלתה בו. איך יוכל להמשיך לחיות איתה אם לא יביא את הנוצות האלה? הוא מעדיף להסתכן בכעסה של המגינה הגדולה של החיות.

ואו השליך את החנית שלו, אך עצבנותו גרמה לו החטיא ולפגוע רק בכנפה של הציפור. הוא לא ראה יותר כלום, כי החנית שלו רק פצעה את הציפור והמשיכה בתעופתה אל קן צרעות שנתלה על ענף עבה ומפותל. הצרעות עטו עליו והקיפו אותו כמו ענן, עד שהוא זרק את עצמו לנהר הסוער ונתן לעצמו להיסחף במים. גופו בער כמו אש! הוא אמנם הציל את חייו, אך נאלץ להישאר ימים רבים עם כאבים צורבים, כגמול על כך שגרם לפציעתה של חיה והשארתה ללא עזרה.

שבועיים מאוחר יותר, כשאיווי פגשה שוב בבעלה, היא נסוגה מבוהלת. פניו היו מעוותות ונפוחות עם עין אחת סגורה לחלוטין. האשמה העיקה עליה קשות כי היא הבינה מיד, שבגללה קרה משהו נורא לבעלה. האינטואיציה שלה שוב דחפה אותה להודות במעשיה, אך כשהייתה על הסף לעשות זאת, היא נסוגה. שוב עלה בה קול מוכר: מדוע לדבר על משהו שכולם מזמן שכחו? חוץ מיורה וטולי, איש לא זכר זאת יותר, ויום אחד גם אלה ישכחו. השכל של איווי שמר על עליונותו והיא המשיכה לשתוק.

בספרה של רוזליס פון זאס – “הדין האחרון” – היא מתארת כיצד איווי לקחה את אשמתה איתה, לעולם הבא. הקארמה הזו הייתה דומה לעובש שכיסה את גופה ופניה העדינים, והעכיר את זוהרם. בהתחלה היה עוד קל להשתחרר מהמעטפת העכורה הזו, אך בכל פעם שנשמתה של איווי חזרה אל העולם שמעבר, ניתן היה לראות שגוף הנשמה שלה נעשה יותר ויותר דחוס, כבד ומעוות.

בגלגוליה הארציים הבאים, השכל של איווי, בחשיבתו האינטלקטואלית, שלט כמעט תמיד. רוחה של איווי הצטמקה והפכה עצלה מדי מכדי לעמוד מול התודעה הרגשית והאינטלקטואלית שניהלו את בחירותיה. ישויות חשוכות המשיכו להזין ולטפח את הנטיות השגויות, שכבר היו ניכרות בחוזקה בגוף הנשמה של איווי. לחישות ארסיות ופיתויים הפכו לאינטואיציה החזקה ביותר שפעלה מתוכה: חשדנות, קנאה, רכושנות, יהירות והסתרה. העוול שלא הודתה בו, השפיע באופן מכריע על כל קיומה העתידי!

רוזליס פון זאס אף תיארה שבזמן כתיבת הסיפור על “זר הנוצות”, גם נשמתה של אותה איווי חיה על הארץ באותו הזמן. עם זאת, אותה אישה כבר לא מזכירה בשום דבר את הנערה היפה מפעם, שלפני חטאיה, עדיין חיה חיים שמחים לצד בעלה הנאמן. היום, היא אישה חולה, מכוערת ותמיד לא מרוצה, עם קושי להביא ילדים לעולם. בעלה הנוכחי, כשהוא לא שיכור, עובד כסבל בנמל.

עדיין עם קנאה בלבה, נשמתה של איווי עודנה חומדת את אושרם של כל האנשים שיש להם חיים טובים יותר משלה. תכופות היא מתלוננת נגד אלוהים, ש-“חילק את המתנות בין בני האדם באופן כל כך לא צודק”. עבורה, כבר אין דרך לכפרה – מכיוון שכל האפשרויות לתיקון שניתנו לה במהלך אלפי שנים, נחנקו והושתקו למן ההתחלה.

גורלו של ואו טוב יותר, הן מבחינה ארצית והן מבחינה רוחנית. הוא לא נכנע לחלוטין לשכל ולרגשות ההפכפכים ולכן גם לא איבד לחלוטין את הקשר עם האור. הוא חוקר מפורסם ואהבתו לכל יצורי הטבע מעניקה לו, שוב ושוב שמחה בחייו. הבת שהוא אוהב מאוד היא אותה יורה, מפעם.

סיפור זה ממחיש את הקונפליקט הפנימי המתרחש בעולמו הפנימי של האדם. זהו מאבק, בין ההקשבה לקולם של האינטלקט והרגשות, ובין ההקשבה לקולה של הרוח המתבטאת באינטואיציה בהירה אשר מנחה את האדם תמיד בדרך הנכונה. התעלמות מקולות ההדרכה מביאים סבל בגלל קארמה קשה, שאם לא מתקנים אותה בזמן, היא אף יכולה למנוע מהאדם, בתודעתו הנוכחית, לחזור אל מולדתו הרוחנית – גן העדן.

אנו מזמינים אתכם לבנות את התודעה הרוחנית שכל כך נחוצה לנו בימים אלו, צעד אחד צעד בקורס הבסיסי שלנו: LET MY SPIRIT GO!