שלושה אסירים ישבו יחד בחצר הגדולה של אחד ממחנות הריכוז הגדולים באירופה, בתקופת המלחמה הגדולה. כל אחד מהם הגיע למאסר מסיבה אחרת ובילה את זמנו במחשבה על החודשים הרבים שכבר עברו עליו במקום האומלל הזה.מבין השלושה, שניים היו ממוצא אירופאי – זיגפריד היה עורך דין מכובד והנרי היה עיתונאי ידוע. שניהם הרגיזו את המשטר הרצחני שאת פרצופו האמיתי הם גילו רק לאחר שנפלו כקורבנותיו. השלישי, היה יהודי זקן בשם אהרון. הוא ישב בשקט והסתכל על השניים שהיו מלאי זעם וייאוש על כך שאין צדק בעולם.

השלושה העבירו ימים רבים בחצר הגדולה, מדי פעם מבחינים בריח מוזר שעלה מכמה ביתנים, שאמנם היו רחוקים ממשכני האסירים, אבל את הצחנה הזו היה אפשר להריח ממרחקים. באחת השיחות שלהם, לפתע אהרון קטע את חבריו ואמר שדווקא כאן, במחנה הזה, ידיעת הצדק הפכה עבורו לוודאית!

זיגפריד והנרי הביטו בו בתמיהה וגם קצת בכעס. הם היו בטוחים שהוא מתחיל לאבד את שפיות דעתו.

“האם גם הוא השתגע?” תהו לעצמם ואמרו לו בבוז שאין דבר כזה צדק בעולם, שלפעמים יש מזל ולפעמים אין ושכולנו נמצאים תחת השרירותיות הבלתי נסבלת של החיים.

אהרון המשיך לדבר. לא הזיז לו מה שחבריו חשבו כי הוא ידע בוודאות מוחלטת שישנה סיבה שאין עליה עוררין, שבגללה הוא נמצא במחנה העלוב הזה בעוד שהבן שלו, בטוח. הוא חי באמריקה, חופשי מכל מצוקה ורדיפה, כי בנו, בניגוד אל אביו – חף מפשע.

תחושת הבטן של אהרון הייתה כל כך בטוחה בקשר לכך, כואבת מאוד אבל גם משקיטה ומנחמת.

“האם לא סיפרת לנו שהבחור התאהב בנערה אמריקאית ורדף אחריה לאמריקה?” קטע אותו זיגפריד שעברו כעורך דין זיכה אותו בכישרון רב לפרטים. גם הנרי העיתונאי הסכים איתו שאין שום קשר בין רומן הנעורים הזה ובין צדק. פשוט מזל, זו עובדה!

גם להתנגדות הזו אהרון לא התייחס. בטנו הלמה בחוזקה ולנגד עיניו עלתה דמותו של בנו, מרטין. ההיזכרות בבנו והידיעה שהוא במקום בטוח, תחת הצדק המוחלט, העלו דמעות בעיניו.

עם הבעת הכאב שהחלה להופיע בפניו, הוא התמוטט על הרצפה.

חבריו של הזקן לא הבינו מה קרה כאשר אהרון לפתע התיישר, פתח את זרועותיו, קפץ את ידיו לשני אגרופים וכיוון את האצבע כלפי מטה.

“מה זה הסימן המשונה הזה ומדוע הוא לא מדבר? אהרון, מה יש לך?!” עורך הדין והעיתונאי ניסו להבין למה הזקן מתנהג כל כך מוזר אך לאחר כעשר דקות שב אהרון להכרה.

הם היו בטוחים שהוא גוסס ושהגיע זמנו למות, עד שאהרון פקח את עיניו והחל לדבר. הוא ביקש מהם להתקרב אליו ולחש להם בשקט אך בבהירות, את מה שהתגלה אליו, כאשר שכב ללא תזוזה.

אהרון סיפר שהוא החל לחוש במשב אוויר קר, כמו שכוח עז רצה למשוך את החיים מגופו. לפתע אהרון ראה את עצמו ברומא בתקופתו של נירון הקיסר.

זה היה הוא, אהרון, אבל בגוף אחר.

“קראו לי לוי והייתי יהודי”, והוסיף ששמע את זעקתם של קריאות ההמונים, שרק חיכו ללחם ושעשועים. רגע השיא של כל מופע, הייתה הציפייה, לאחר הימורים רבים, באשר למי מהלוחמים ימות או יוצא להורג, בגין פחדנותו להילחם.

“שוטים! מה אפשר לצפות מהפגאניים האלה שמאמינים בכל מיני אלים מטופשים?”

לוי התייחס אליהם בבוז כהרגלו והמשיך בצעדיו עד שהגיע לבית כנסת ברובע היהודי, שכבר שכח שנבנה בעזרת אותו הכסף של הפגאניים. לוי התעשר מעסקים איתם כיוון שניחן בכישרון רב למספרים ולתחשיבי הלוואות שנתנו לו תשואה נדיבה. גם לו, כמו לכל הקהילה היהודית ברומא, הייתה השפעה רבה על מנגנון הפקידות והמקורבים לקיסר.

לוי ממש לא אהב את רומא, אבל מאז שרבים מהיהודים בפלשתינה החלו להאמין במילתו של ישוע, גם לשם כבר לא היה לו שום חשק להגיע. מספרם הלך וגדל וזה הכעיס אותו אבל גם גרם לו לקנא בלהט של אמונתם.

אפילו כאן, ברומא, האמונה הזו החלה להתפשט! אך הוא התנחם בכך שכרגע הם עדיין במחתרת, וטוב שכך! כל אלה רק מחללים את השם ואין מצב שמה שמספרים על ישוע הוא אמת!

זה לא יכול להיות! הכתובים אומרים אחרת! הקהילה היהודית ברומא חייבת לעשות משהו בקשר לכך.

לוי המשיך לחצות את גשר הטיבר כשנתקל בסטפנוס, אחד מחיילי המשמר הרומי. שניהם הכירו אחד את השני היטב כי לוי היה משחד את סטפנוס בכל מיני משימות לזירוז ביורוקרטי ואילו סטפנוס מצידו היה מקבל מימון קבוע למפגשי שתייה שנערכו לכבוד יופיטר. לוי אפילו הכיר את אימו שהייתה בעלת חנות עשבים.

סטפנוס ראה את לוי וצחק עליו שהוא בוודאי מקריב קורבנות רבים לאפרודיטה – כי זה ההסבר היחיד שיכול להעיד מדוע הבטן של לוי כל כך שמנה ומדושנת.
לוי התייחס באדישות לניסיון להתבדח על חשבונו והמשיך בתכנון תוכניותיו מול השלטונות הרומאיים.
הקהילה היהודית ברומא כבר יכולה הייתה להיות מרוצה מאוד ממהלך העניינים, כי סכומי הכסף הגבוהים שבהם שיחדו את הפקידים, גרמו למעשי רדיפה אחר הנוצרים.

לוי היה מעודכן בכל המתרחש ודאג לכך שהאנשים הנכונים יקבלו את ההחלטות הנכונות.
כן, סוף סוף נעשה משהו נגד הקבוצה הזאת! הוא חשב, ואף הוסיף והלשין לשלטונות בכל פעם שהגיעה אליו שמועה על מקומות המסתור שלהם, מתעלם מתחושות האשמה שעלו בתוכו בכל פעם שעשה זאת.

יום אחד הופיע סטפנוס בחנות של אימו, מספר לה שהוא עומד להשתתף בפשיטה על מקום התכנסות חשוב של המאמינים בישוע, מסתור שהתגלה בעקבות הלשנה.
בעודו אומר זאת אישה צעירה נכנסה לחנות והספיקה לשמוע את החלק האחרון של מילותיו. היא הביטה בחייל הרומאי מבוהלת. שוב גזר דין מוות לרבים מבני אמונתה. רק לא הסימן הזה, השולח אותם אל בטן האדמה…

סטפנוס הסתכל בעיניה של האישה ומיד ידע שהיא משתייכת בסתר לקבוצת המאמינים הזו.
הוא הביט בה וקפא. העיניים שלה השפיעו עליו עמוקות והוא חש בתוכו שנמאס לו לשתף פעולה עם הרדיפה המתמדת אחר נשים, נערות וילדים. כמה עוד בני האדם יהרגו אחד את השני בגלל האלים?

משהו בתוכו הניע אותו לציין בקול רם את המקום שבו הם עמדו לעצור את כולם.
הוא לא ידע למה הוא עשה את זה. אולי זה היה מבטה המפוחד של האישה, או שאולי זה היה הגועל שהוא חש פתאום כלפי עצמו כי עמוק בתוכו הוא התנגד לכל הרדיפות המזעזעות האלה.

ברגעים אלו כבר לא היה איכפת לו אם האישה הצעירה תלך ותציל את חבריה. יהיה מה שיהיה.

עדיין המומה מהמחווה של החייל הרומי, היא שוב הביטה בו בעיניה ושלחה אליו מבט של הכרת תודה שאי אפשר לתארו במילים.
“אתפלל שאהבתו של ישוע תלווה אותך בדרכך”, אמרה לו, נפטרה בזריזות מחבילת העשבים שהביאה עימה ונעלמה.

חבריה הוזהרו על ידה. הפעם הם הצליחו להימלט מהשנאה של בני עמם.

סטפנוס יצא מהחנות של אימו ופגש שוב את לוי, שהלך בגאווה ובשביעות רצון, כיוון שבתי הכלא ברומא החלו להתמלא בבני הכת המטופשת שמגדפת את שם אלוהיו.

“מה ייעשה בהם?” הוא שאל את החייל הרומאי. למרות שכבר ידע את התשובה, הוא רצה להתענג עליה.

סטפנוס הושיט את זרועו והראה את אגרופו עם האצבע המורה כלפי מטה – הסימן של ההוצאה להורג.

לוי המשיך לביתו, אולם כבר בדרכו החל להרגיש רע. תחושת אשמה פילחה את ליבו והפכה את בטנו. הוא הבין שבין האנשים האלו עומדים רבים חפים מפשע שהוא ובני עמו בגדו בהם. אולי מספיק? כבר נשפך דם רב מדיי!

לוי כבר לא הספיק לבחור אחרת, היה זה כבר מאוחר מדי. הוא חש כל כך ברע עד שהוא נפל ומת. בבוקר שלאחר מכן קבצנים מצאו את גופתו, שדדו את כל מה שהיה עליו והשליכו אותו לנהר הטיבר.

לאחר כל זה, הזקן אהרון שתק. משב ריח שרוף לקח את הכרתם בחזרה למחנה. ואז, כמו מדבר אל עצמו, אמר:

“היום אני אהרון, אבל חייתי ברומא כלוי. ראיתי את בית הכנסת המפואר שנבנה באמצעות עסקנות והלוואות. וסטפנוס? האם הוא לא דמה למרטין? כן, זה היה מרטין! היום בני. והאישה הצעירה של העשבים, האם לא היו לה העיניים של ארוסתו של בני? היא הצילה אותו הפעם, והוא, כסטפנוס, הציל אותה ואת בני עמה!…”

שני חבריו של אהרון, שהיו בטוחים שהוא כבר הוזה ועומד למות, כבר לא הבינו את דבריו.
אהרון רק מלמל בשקט לעצמו, אך הפעם שחרר את אגרופיו, התרומם והביט בתחינה לשמיים: “אלוהים הגדול, סלח לי על השגיאות שלי! עזור לי להימנע מליפול שוב ושוב לאותן תהומות של גאווה ויהירות!”

עורך הדין לא הבין על מה אהרון מצטער בלהט רב כל כך. “על מה צריך לסלוח לזקן? כל חטאו היה שנולד לקבוצה נרדפת שהמשטר מאשים אותה בכל צרותיו. האם לא סבל מספיק כמונו בכלא הזה?”

הנרי העיתונאי, לעומת זאת, החל להבין את המשמעות העמוקה של דבריו של אהרון. האם ייתכן שאדם חי מספר פעמים על פני האדמה?… האם באמת יש צדק?.. האם היו דברים שיכולתי לעשות, להזהיר, להתריע, כשעוד יכולתי?… הוא חשב לעצמו, הביט על אהרון והביט על השמיים, ונזכר במילים שכבר שמע פעמים רבות: “ישנם דברים רבים בין השמיים והארץ…”

זיגפריד והנרי הוצאו מהמחנה בשל עסקת שבויים אך לא שרדו את ההפצצות בברלין.

ואהרון? בקשת הסליחה מלאת החרטה שלו התקבלה במרומים. חוק הקארמה, יחד עם החובה שהוא מטיל על אדם לקצור את כל מה שהוא זורע – באותה המידה גם נותן את האפשרות להבין את טעויותיו ולתקן. הוא שרד את מחנה הריכוז והחל בחיים חדשים, בהם נשבע להיות אדם חדש.

הסיפור נכתב בהשראת הספר “חוטי הגורל” שכתבה רוזליס פון-זאס שיצא לאור לראשונה בשנות ה-80′ של המאה הקודמת.

#סיפורי_קארמה הם אוסף של סיפורים ודוגמאות שעוזרים להבין את ההקשרים הרחבים של חוק סיבה ותוצאה, בתקופה שבה אנו נדרשים להבין את חוקי הבריאה ולפתח את המודעות הרוחנית יותר מתמיד.