כזהו סיפורו של קפטן תומאס קוואנדיש:

כששב לאנגליה והשלל בידו, ערך קוואנדיש “משט ניצחון” לאורך נהר התמזה, הציג לראווה את מפרשיו החדשים שנבזזו וזכה לשבחים ממלכת אנגליה אליזבת’ הראשונה.

כמה מאות שנים מאוחר יותר, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ב- 7.5.1915 ספינה אנגלית שנקראה לוסיטיניה (RMS Lusitania), הופצצה על ידי צוללת גרמנית U-20. מתוך 2,000 נוסעיה, כ- 1,200 נספו בהפצצה. (קישור)

חזרה לקוואנדיש, רוחו התגלגלה באותה התקופה, ומשיכתו לים, כמו גם הקארמה שציפתה לו, הביאו אותו לתפקיד הקפטן של אוניית הספריאן (RMS Hesperian) האנגלית (קישור), בגופו של קפטן ויליאם מיין (William Main).

בספטמבר 1915, כארבעה חודשים לאחר טביעתה של הלוסטיניה המוזכרת לעיל, הפליגה לדרכה אוניית הסוחר ה”הספריאן” מליברפול למונטריאול קנדה, ועליה 814 נוסעים. 300 אנשי הצוות שהיו על סיפונה, נשאו קארמה דומה לזו של קוואנדיש (מיין באותה התקופה).

חשוב לציין כי מה שקרה על סיפון ההספיריאן מתואר בספר “חוטי הגורל” של רוזליס פון זאס, בעילום שם (קישור לספר). עם זאת, הודות לטכנולוגיה מתקדמת, כלי AI ומידע נרחב הקיים ונגיש בימינו, הצלחנו לאתר את פרטי האירוע בדפי ההיסטוריה, ובכך להציג באופן מופלא את פעילותו של חוק התגובה ההדדית.

אוניית ההספריאן הפליגה לדרכה ב- 3.9.1915 כאשר טביעתה של הלוסטיניה, מספר חודשים קודם לכן, נוכחת בתודעתם של נוסעי האונייה. באיגרת ששלח הקפטן הוא מתאר את תחילת המסע ואת הלך הרוח של הנוסעים (מתורגם מאנגלית – קישור למקור): 

“טביעתה של אוניית לוסיטניה, שהביאה לאובדן של 1,198 נוסעים, זעזעה את העולם המערבי. כל מי שעלה על ה-Hesperian ברציף ליברפול, היה מודע היטב לסיכון הכרוך במעבר בים האירי. 

בתחילת הדרך, את היום הראשון בילו בדאגה אותם נוסעים שחציים ציפו שיופיע משבר כלשהו. הים האירי חלף מתחתיהם כשהשעות חלפו. 

קרוב לקצה הדרומי שלו, התלבשו הנוסעים לקראת הערב, ועשו את דרכם למטה לארוחת ערב. המתח בקרב הנוסעים החל להתפוגג, שכן הם חשו שהם מתרחקים, בכל דקה שחולפת, מהצרות באירופה. בקרוב, הם יהיו בטוחים בחסות הלילה, ויתעוררו בבוקר הרחק הרחק בצפון האוקיינוס האטלנטי …”

מה שמתאר הקפטן באיגרת זו הוא את ענן המחשבות הקולקטיבי של נוסעי האונייה. בהתאם לחוק המשיכה בין המינים הדומים, שגם הוא חוק בבריאה. לפי חוק זה, מחשבות (שהן חומר מעודן) נמשכות למחשבות דומות ויוצרות “ענן מחשבות קולקטיבי”, הגדל ומתחזק ועתיד להתגשם בעולם הפיסי. ואכן, בערב למחרת נפגעה האונייה על ידי טורפדו של הצוללת U-20 שהייתה אחראית גם להטבעתה של האונייה לוסטיניה.

מתוך הצוות כולו, 300 במספר, ומאחר והצדק האלוהי מושלם הוא, ולא תיפגע שערה משערות ראשם של חפים מפשע, היה ניצול אחד ויחיד מצוות האונייה – הטבח. הוא נמצא בבוקר למחרת בידי משחתת שהייתה בקרבת מקום ונענתה לקריאות החירום של ה’הספיריאן’, כשהוא מחוסר הכרה ותלוי על קרש עץ שנסחף.  

אחת הנוסעות באונייה הייתה מרג’ורי קמפבל רוברטס (Marjorie Campbell Robart), נערה צעירה שהייתה בדרכה מבית דודתה באנגליה לביתה בקנדה. דודתה הנחתה אותה לחזור מיד לאחר ארוחת הערב לקבינה שלה ולא לבלות עם הצעירים לתוך הלילה.

באופן מוזר לנערה, היא נשמעה לדודתה ואחרי ארוחת הערב, כשהספינה נפגעה, היא הייתה בחדרה והובלה לסירות ההצלה בבטחה. לעומתה, הצעירים – 32 חבריה של מרג’ורי – חגגו באותו זמן, באגף אחד של האונייה, והובלו כולם לסירת ההצלה שטבעה. כך יצא כי דודתה של מרג’ורי הייתה למעשה השליחה להצלת חייה… מאחר ואין דבר שהוא מקרי.